אני מכירה את המשפט הזה כל החיים.
רק היום הבנתי כמה זה נכון.
אני איתו כבר שנה. היום הוא אמר לי בפעם הראשונה שהוא אוהב אותי. והיום הוא גם נפרד ממני.
כי אני טיפשה, כי פגעתי בו. שוב. באותה דרך.
אלוהים כמה שהייתי רוצה להחזיר את הזמן אחורה ולתקן את מה שעשיתי.
פשוט לא נתתי לו ללכת הביתה, פיזית. לא נתתי לו ללכת.
לא הייתי מסוגלת, לא הייתי מסוגלת לראות אותו הולך, ולדעת שהוא לא יחזור.
שהפעם הוא מתכוון לזה, שהפעם הוא מסוגל לעמוד על שלו. כי זה כבר קרה פעם שניה.
הוא נפגע כל כך קשה, בפעם השניה, שהוא לא מסוגל לתת לזה עוד צ'אנס, כי אם הוא יפגע שוב?
התחננתי אליו, בכיתי לו. שיתן לי עוד צ'אנס.
כי אני אוהבת אותו. אוהבת אותו כמו שלא אהבתי אף אחד.
כי אני לא יודעת מה אני אעשה אם הוא לא יהיה איתי.
כי אם הוא ילך כל מה שאחשוב עליו זה איך לסיים את חיי.
והוא אוהב אותי בחזרה. שנה. שנה שלמה חיכיתי למילים האלה.
אני עומדת מולו ומסתכלת על כל סנטימטר שלו. כי אני לא אראה אותו שוב, טוב..לא ככה.
כי בפעם הבאה שנתראה, הוא לא יבכה ליידי. הוא לא יפתח את הלב שלו בפניי.
אבל אני לא מסוגלת.
"בבקשה תכבדי אותי." הוא מבקש ממני בעיניים אדומות
"תני לי ללכת. זה מה שאני צריך עכשיו. תכבדי אותי, תני לי להיות שווה לך. זו לא החלטה שלך. תני לי להיות במעמד שלך." הוא מתחנן שאתן לו ללכת, הוא צריך לסיים את זה, הוא לא יכול להשאר ליידי יותר.
המילים האלו פשוט פגעו לי היישר בלב.
זזתי מהדלת של האוטו שלו ואמרתי לו ללכת.
ואחרי כל הבכי שלי נפלתי על הריצפה וכאילו שיצאה ממני הנשמה.
הרגשתי איך הלב שלי נשבר.
כי הוא לא יחזור הפעם.
הוא נכנס לאוטו. והוא לא נוסע.
אני יודעת שהוא לא מסוגל לעזוב.
אז אחרי שבכיתי חזק, ירקתי את הרוק שהיה לי בפה ומשכתי באף עשרות פעמים, ניגשתי לאוטו שלו.
ביקשתי ממנו שינשק אותי ואני אלך.
והוא נישק אותי עם השפתיים המושלמות שלו.
והרגשתי את העור שלו, והרגשתי שהוא רועד. וגם אני רעדתי. כי זו נשיקה אחרונה
והוא בעצם לימד אותי לאהוב את זה.
אני כל כך מקווה שהוא ירצה שנחזור.
אני אוהבת אותו יותר מאת החיים.
נשבר לי הלב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: