כנראה שהחיים מנווטים אותי תמיד לאותה אמתלאותה אמונה ישנה שנשארה בצד כי תהיתי שאולי עד כה
וויתרתי כי האמנתי שה' מנווט הכל,וויתרתי כי התורה למדה
ויתור על כבודך על מנת לכבד את האחר גם כששורט
אז ויתרתי על קולי כי תהיתי שזו הדרך הנכונה
אז לא הלכתי בדרכים שכולם הולכים לפיהם כי האמנתי
שבסופו של דבר אתה תהיה שם עם שדות וגבעות
אז זהו שהצד של המתייסר והוותרן השאיר אותי
במקום כואב ואומנם אמיץ אך יש מידה לכל דבר
בחברה החילונית שסובבה אותי בשנה האחרונה
כמו עבודה וסדנא פרצו אלי,תהיתי שמהמקום המתייסר
אצא למקום הנהנה.אך לא כמו בתשובה לא לקחתי צעדים
רחוקים,האמנתי,הפסקתי לשמור נגיעה,לשמור שבת אך לא נהנתי
לא נתתי לעצמי לחוות רגעים עם גבר כי זה לא הדת זו אני
ולא יצאתי למסיבות לא כי אסור וזה לא צנוע כי הלבד הזה
זה אני.
תמיד אני מוצאת כמו עמי ותמי פיסות של פתיתי לחם
מראות לי את הדרך משום מה זה לא עובד כלכך חזק עלי.
מפגש בנות מצומם היה לנו הערב,פחות התחברתי
אולי כי לא אהבתי את התוכן,אירחנו מישהי שהמנחה הביאה
מישהי דתיה שאביה היה אחד הצדיקים,במהלך הדיאלוג
כשהיא השמיעה את נקודת מבט התמימה וההולכת כעיוורת
אחר האמונה,היא הזכירה לי את העולם שחייתי בו פעם
הרוגע שהכל מעיתו,הראיה הטובה בכל מקרה וכשל
הרצון החד ללכת בדרכי ה' וגם אם זה אומר שזה כואב
ההבדל שהיא עשתה הרבה עם זה.אני לא
נטמעתי בחברה מנסה לא להתחסד
לא להיות קרובה לזילזול הזה כשאומרים
בחצי ציוניות וחצי הערכה "הרבנית קוק"
אז הפסקתי להיות מי שאני אז שתקתי
ובהמשך חיי פתחתי את פיי,רציתי להראות לחברה
שגם בי יש צדדים בוערים ולא אהבתי הגדרות מחייבות
אז וויתרתי כי הרגשתי שאין שכר ויש רק אשליה כזו פוצעת
והיום פתאום...והשבוע השואל שאלות
מחזיר אותי אליו
למקור
בבלוג זה
בכל הבלוגים
