לחשוב בקול רם

קצת מעציב אותי שאם תשאלו את החברים שלי כל מיני שאלות, כמו מי מבינהם יהיה הכי מצליח בעתיד, הכי עשיר בעתיד, הכי משכיל בעתיד ועוד המון שאלות בסגנון, אף אחד מהם לא יגיד שאני. אני לא מיוחדת, אני לא מתבלטת, אני פשוט כאן. ואני יודעת שכל האנשים האלה שהשמות שלהם נאמרים תחת התארים הללו כנראה באמת יהיו כאלה, אבל לדעת שאני לא אהיה כזאת בעיני אחרים מפריע לי. לכל אחד מהחברים שלי יש את הקטע שלו, את מה שמייחד אותו, חוץ ממני. אני יכולה להיעלם ואף אחד מהם לא ישים לב או ירגיש בחסרוני. חברה שלי אמרה לי שהיא לא מבינה אותי, שאני שולחת מסרים סותרים וגם אם היא הייתה רוצה היא כנראה לא הייתה מצליחה לפצח אותי. חברה אחרת שלי אמרה שאני אף פעם לא חושפת את הרגשות שלי לאחרים, רק עובדות וסיפורים. אז עכשיו אני אענה להן כאן, בכנות. אם היו שואלים אותי איפה אני אהיה בעוד חמש שנים, אני אגיד שאני לא יודעת. אני בכלל לא רואה את עצמי בעוד חמש שנים, גם לא בעוד שנה או שנתיים. אני לא יודעת איך החיים שלי ימשיכו אם הם ימשיכו בכלל, אני אפילו לא יודעת מי אני, או איך אני מרגישה. אני רק יודעת דבר אחד, אני מפחדת.