לחשוב בקול רם

ביומיים האחרונים אני חשבתי שאני קרובה למוות שלי יותר מדי פעמים. וחברה שלי מחרפנת אותי. היא כל הזמן מעלה את התקפי החרדה שלי כנושא לצחוק, ואני באמת לא מבינה מה מצחיק בלראות אותי רועדת ובוכה, או בזה שאני מרגישה שאני לא מצליחה לנשום והראש שלי מסתחרר. אני קלסטרופובית ואולי זה נראה מוגזם שאני מגיבה ככה לאנשים שדוחקים אותי לפינה, או לחדר מלא באנשים אבל אני לא יכולה לעצור את הגוף שלי מלהגיב בצורה הזאת. אני לא יודעת מה עוד להגיד, אני כועסת, אני פגועה וכבר נמאס לי.

ולעאזאזל, אני בן אדם כל כך דו קוטבי.