לחשוב בקול רם

כתבתי את מה שאני מרגישה כלפיך על חתיכה שנפלה מהקליפה של עץ אקליפטוס, זרקתי אותה שם ובשקט קיוויתי שהמילים ימצאו את דרכם אליך. כי אני פחדנית מכדי להסתכל לך בעיניים, ולהגיד באופן חותך שאתה סביר להניח הבחור הכי מקסים שפגשתי, אתה כזה נהדר ואתה אפילו לא יודע. אתה מעניין, מצחיק, אכפתי, סבלני וחכם אבל לא גורם לאנשים אחרים להרגיש טיפשים. לעזאזל, אני ממש טיפשה. אני תמיד נופלת על הבנים הלא נכונים בזמן הלא נכון. עד ששמת לב אליי כבר היה מאוחר מדי. אני שונאת את זה. אבל אני לא יכולה לשנוא אותך, או אותה. כי יש משהו בדרך שבה אתה מדבר עלייה, כאילו היא הבחורה היחידה שבראש שלך. כאילו היא כל מה שמשנה. "יאיר אוהב אותך" חבר שלו אמר לה בסוף ההקלטה, "היא כבר יודעת, אמרתי לה." אתה אמרת ובהית באוויר, במין סוג של רוגע כזה. רוגע שמח, אתה היית שמח כי סוף סוף הולך לך עם מישהי. כשאמרת שאין לך מי לשים בפרינדזון, צחקתי לעצמי צחוק מריר כזה. אמרת לי שזה חמוד ממש שאני לא יכולה להשלים משפט בלי להתחיל לצחוק, אתה ניגשת וחיבקת אותי אחרי ארבעה ימים שלא התראנו. אתה, ולא אני. אתה גרמת לי להרגיש ככה. בגלל החיבוקים האלה שאתה תופס באנשים כאילו הם הדבר היחיד שמחזיק אותך בחיים, בגלל המבט החודר הזה שגרם לי להרגיש כאילו אתה קורא את המחשבות שלי, בגלל החיוך שלך שיותר מדי גדול לפרצוף שלך, שאני מוכנה להישבע לך שזה הדבר הכי חמוד שיש בעיניי. אתה כל כך רגיש ומתוק. אחרי כל זה, איך אפשר שלא להתאהב בך?

נתראה שנה הבאה.

https://www.youtube.com/watch?v=-BR3ziVDazM