לחשוב בקול רם

לא הייתי בבית 12 ימים, לא אכלתי הרבה, קפאתי בלילה ולא ישנתי הרבה, למרות שהלכתי מלא. אבל ללא ספק, החלק הכי קשה בכל זה היה להיפרד ממך. "את הולכת?" עשית לי פרצוף עצוב כזה, הבלטת את השפה התחתונה, חיבקת אותי. "נתראה שנה הבאה." לחשת, החזקת את היד שלי. לא הבנתי אם זה היה אמור להיות כיף. יש לך בעיית הזעה בידיים, היית בטוח שאני ארתע אבל רק חיזקתי את האחיזה. וחייכת אליי חיוך כזה, אבל לא אחד מהשמחים שלך, אחד כזה של אכזבה. כשאמרת שנתראה שנה הבאה, התכוונת לבערך עוד חודש, אולי חודשיים. כאב לי להגיד לך שיש סיכוי שלא נתראה עוד לעולם, אז החלטתי לא להגיד. הזמן יעשה את שלו. אתה תגלה את זה בשלב מסויים, אני בטוחה. אני כל כך אתגעגע אליך, חתיכת אידיוט. למה הזמנת דווקא אותי להופיע איתכם, יש לי פחד במה! ואתה יודע! ישבתי בצד השני של החדר! אבל אני מקווה שבחיים לא תשתנה, כי אתה האידיוט הכי טוב שיש. ואתה לא מניאק. אוף 

אני כבר מתגעגעת