לחשוב בקול רם

אני אוהבת כל כך בקלות, באמת. אני רק רוצה מישהו שיאהב גם אותי. אני רוצה להרגיש שיש מישהו שאכפת לו ממני, אבל הוא לא חייב, הוא רוצה. וזה פשוט שובר לי את הלב, שלא משנה מה אני עושה שום דבר לא עובד, אני רק מחכה לזמן בו לא אצטרך את הבלוג הזה. אני רק מחכה לזמן שבו לא יהיה לי מה לכתוב. אני לא אוהבת ים, אבל כשהייתי קטנה חשבתי שהים יכול להבין אותי. עכשיו אני בטוחה בזה. והייתי עושה הכל בשביל לזרוק את כל המרמור ושברון הלב לים, שהגלים ירסקו אותם עד שהם יהפכו לקצף, שאני אוכל להמשיך הלאה. והייתי לוחשת את כל הסודות שלי אל תוך הצדפים, את כל קולות הבכי החנוק והצרחות שהחזקתי בפנים. אני לנצח אהיה הבחירה השנייה, לנצח אהיה מקוללת. השארתי יותר מדי דברים לעצמי, יותר מדי זמן. אם תמצאו אקליפטוס באמצע שום מקום, איפשהו ברמות מנשה, תקראו את מה שכתוב על הקליפות, תקראו את כל המילים שלא אמרתי, את כל הדברים שלא הרשיתי לעצמי להרגיש, תקראו אותי. כי זה נראה כאילו אף אחד אחר לא מצליח.

אני מרגישה כאילו הקטעים שלי זזים בין "איזה כיף שאני חיה" ל"תהרגו אותי כבר"