לחשוב בקול רם

היי יאיר, 

הרבה זמן לא התראינו,

התגעגעתי יותר משמילים יכולות לתאר.

ואתה גם התגעגעת, נראה לי.

אבל אלייה קצת יותר.

בעצם אני לא יודעת למה ציפיתי,

זה היה ברור שזה יגיע בשלב מסויים 

אבל אני בנקודה שבה אני לא יכולה להבין אם אני לא אוהבת אותך יותר, או שאני אוהבת אותך יותר משאהבתי אותך מעולם.

כי כשאמרת לי שאתה בקטע שלה, 

מצד אחד,

לא הרגשתי את ההתרסקות הזאת בלב שאלייה כל כך ציפיתי, הרגשתי שילוב של בחילה ומוחמאת מזה שאתה מרגיש בנוח לפתוח בפניי את הלב שלך, בהתחשב בזה שהיא חברה כל כך טובה שלי, ולסמוך עליי עם המידע שיהפוך אותך להכי פגיע שרק אפשר להפוך. בכל זאת לקחת את הסיכון.

מצד שני,

כשהלכתי לברר איתה, כל כך פחדתי שהיא תעלה על זה שאתה בקטע שלה, והכי גרוע - שזה יבוא ממני. היא כמובן לא הבינה, כי בסוף השם שלך בכלל לא עלה בשיחה, כי ברגע שהתחלתי להתקרב לנושא היא עצרה אותי. 

אבל מאוחר יותר, כשבאתי לברר שוב אחרי שיונתן ביקש ממני, אם היא לא הייתה אומרת לי שהיא חושבת שאני יודעת באיזה נושא אני אשאל אותה את השאלה, אולי באמת הייתי שואלת.

ואז היא הייתה יודעת. ואתה היית שונא אותי, אני הייתי שונאת אותי. לא הייתי יכולה לישון בלילה במחשבה שפגעתי בך, שהרחקתי ממך בן אדם שהיחסים שלך איתו בין אם זה בקשר רומנטי פוטנציאלי ובין אם סתם בתור ידידים טובים בצורה מדהימה, לא הייתי יכולה לחיות עם זה. בגלל שזה היה כל כך קרוב לגילוי הייתי במצב של כמעט רעד, מזל שהיה אפשר להאשים את הקור בזה.

בסוף היא לא ידעה.

אבל עכשיו גם אני לא יודעת.

אמרו לי שאהבה מבוססת על הקרבת האושר שלך במידת הצורך בשביל מישהו אחר.

אבל אני אוהבת אותך בכלל?

הכל מתחיל להיות הגיוני פתאום.