לחשוב בקול רם

אני תוהה מה החלק הכי גרוע כאן.

זה שהעמדת פנים שאני משהו בשבילך בשביל מידע שאמרתי שאני אשיג לך במילא,

או זה שאתה לא מי שחשבתי שאתה. אולי זה שילוב של שניהם.

ואולי ביום אחר יאיר, אולי בעולם שבו ניפגש שוב,

שברון הלב שלי יעלם

ונוכל להיות ידידים.

כי חוסר התגובה שלך היא תגובה בפני עצמה.

היעדרות המילים משאירה חלל ריק שאומר לי שלא אכפת לך.

זה ברור לי עכשיו. ואולי זה בעצם החלק הכי כואב.

שנתתי את הכל, אבל זה עדיין לא היה טוב בשבילך.

ואולי היה חלק בי שקיווה שאם אני אוהב מספיק, זה ישנה משהו.

אתה הטעות הכי מרה שלי. אבל אני לא אפול בזה שוב.

אני לא אתאהב שוב.

זה תמיד נגמר רע.

ובפוסט מדכא בבלוג.

"אנשים תמיד אומרים לי שהחיים ממשיכים, אבל בשבילי - זה החלק הכי עצוב."

מצטערת על זה שזה השיר השני שלהם ברצף, זה פשוט מרגיש לי מתאים.