לחשוב בקול רם

אני אוהבת לחשוב לעצמי שלכל אדם יש רגע שבו הוא מגלה ששום דבר הוא לא מה שהוא חשב שהוא. ושיש דברים בחיים, שהם קשים. אבל קשים באמת. ולא סתם קשה מהסוג שאוכלים עם הלבן של הלחם. קשה שמקלפים מהלחם בזהירות בזהירות, שלא יפגע בלבן, ואז זורקים אותו לפח כי הוא לא טעים אפילו אם שמים עליו שוקולד. וזאת האמת.

יש טעמים שאי אפשר להסוות ודברים שלא יורדים לך חלק בגרון. דברים שאתה מתחרט שאכלת, גלולות שקשה לבלוע, גם אם אתה חייב. ואתה פשוט צריך להתמודד. וזה בטח מה שיאמרו לך כל החיים שלך, להתמודד. כי מה עוד תעשה? החיים ימשיכו גם אם תבחר להיות רק עובר אורח.

אחד מהאנשים האלה שאתה רואה הוליים בצד של הכביש כשאתה נוסע בכביש מהיר. ואתה שואל את עצמך לרגע, איך הוא הגיע לפה? לאן הוא הולך? אבל הרגע הזה הוא רק רגע. ורובנו מניחים שהם אבדו או חסרי משאבים בלי להבין שיש אנשים שפשוט יפה להם הליכה ארוכה. גם אם הם לא רואים את הסוף. וזה בסדר.

אף אחד מאיתנו לא בחר את החיים ובכל זאת זה מרגיש כאילו כולם ממהרים לחיות אותם, ולהסביר אותם גם לי. אני לא זוכרת שחתמתי על שום דבר כזה. אבל עכשיו, אני חייבת לעבור תהליכים. אני מסתבר חייבת לאבד חברים, את שפיות דעתי(בוודאות) ואני צריכה למצוא עבודה. והכל זה חלק, אומרים לי.

ההורים שלי אוהבים לקרוא לזה עלייה. אבל היא בכלל לא כיפית, וכשמגיעים למעלה, הסלעים לא ירגישו נוחים במיוחד, והנוף לא יהיה מרהיב.

אתה תמשיך לחיות כמו כולם. כי אתה לא חושב על זה שבסקאלה קצת יותר גדולה, גם המכוניות הן עוברות אורח, לא פחות מההולכי רגל. והמטרות הן קטנות ולא חשובות ולא משנות. ואתה, אתה קטן גם. ואני, אני מדוכאת. וזאת מילה גדולה שאני נזהרת להשתמש בה כבר שנים. אבל דווקא התחושה הזאת, המציקה, לא עוברת. ואני, נשארת.

אני כבר לא זוכרת איך לחיות בלעדייה.