לחשוב בקול רם

לפעמים אני מרגישה שאני צופה בעצמי מבחוץ, ששום דבר לא קורה לי באמת. ובאותם רגעים הכל אותו הדבר. וזה לא משנה אם אני תמר, או עלה, או אם אני הרוח או השמש או גרעין של אפרסק. אני בתחום האפור בין משהו לשום דבר. וזה מרגיש כאילו הקיום מדגדג בקצות האצבעות שלי, אבל אני בוחרת להשתהות. לא לגעת. אבל אני שוקלת. ואני בקושי חושבת, או מבינה, אבל אני גם יודעת מה הולך. ואני יודעת שהעולם שלי כבר לא מרגיש קיים. העולם הקטן עם הבעיות הקטנות, הוא נשאר במקום ואני חופשייה. עולם אחר נפרש לפניי, כאילו מזמין אותי להביט בו. ואני מסתכלת ורואה בו הכל, ושם שומעים את הרוח גם כשהיא לא נושבת, והעלים שייכים לכל מקום ולא רק לעץ. ואני חושבת שאני אוכל להיות מאושרת שם. ואז אני נמשכת בחזרה לקיום, אבל רק בקושי. והכל ממשיך כאילו כרגיל, אבל כבר עבר הרבה זמן מאז שהייתי נוכחת ואף אחד לא יודע.