לחשוב בקול רם

כשהייתי קטנה האמנתי שלעולם לא אהיה מאושרת.

הרגשתמ שהוצעו לי חיים צנועים ושהוכרחתי לקבל אותם. חיים פשוטים של הורדת ראשים. חיים שבהם אני לא קאובוי או נסיכה, בלי מסע מרגש לירח או כוחות להציל את העולם. בלי שום ייחוד או יופי, חיים שבהם אני אני וזהו. ואז לא האמנתי שהחיים האלה יספיקו לי, אבל עם הזמן מצאתי בהם יופי. מצאתי בהם אהבה וקסם, מצאתי בהם חום. והם לא היו מיוחדים, הם רק היו שלי. ואהבתי אותם, ואהבתי בהם. ושמחתי ובכיתי וצחקתי וכתבתי. והייתי וחוויתי ושוב בכיתי. ןזה כבר מרגיש כל כך הרבה. וקשה לי לחיות. זה קשה ואני לבד בהם, סוחבת את עצמי מהאוזניים, בימים שאני מצליחה לפחות. ובימים שלא אני מפחדת, והייתי רוצה מקום שהוא שלי שהוא לא אתה. אני לא מצליחה לסמוך עליך, ליפול לתוכך. אתה לא יכול להכיל אותי כי אפילו אני לא יכולה. אבל אני אוהבת אותך. ובגלל זה זה כל כך קשה לי. אתה תהיה רק עוד מישהו שיפגע בי, שיעזוב אותי וישאיר אותי לבד. אני לא יודעת איך להמשיך