יכולתי לכתוב על כמה שהוא סובל מכאבי שיניים.

יכולתי לכתוב על החום הגבוה (39.1) שבא בעקבותם.

או על הצינון שבא גם הוא.

יכולתי לכתוב על הזחילה לתפארת שלו, על הניסיונות עמידה והנפילות על הראש.

יכולתי לכתוב על כל הדברים שהוא יודע לעשות ועל ההבנה המטורפת שלו.

יכולתי לכתוב על כמה כיף לנו ביחד בבית, כמה שאני לא רוצה להכניס אותו למסגרת ולא רוצה להתחיל לעבוד.

יכולתי לכתוב על תשעה חודשים מופלאים של חיוכים, צחקוקים, חיקויים, נשיקות, חיבוקים, התרפקויות (וגם כעסים, קצת בכי, משחקי ניוטון מעצבנים).

יכולתי לכתוב עוד המון.

אבל אני חוזרת לכאן ברגעים קשים במיוחד. רגעים כמו היום.

התינוק שלי לא רוצה אותי יותר.

אני יכולה להגדיר את זה אחרת. ואני יודעת שזה שטויות, זה לא באמת נכון.

אבל זאת התחושה וככה אני אקרא לזה. רק פה, בבלוג. רק במקום בו אני יכולה לכתוב הכל, ואף אחד לא ישפוט אותי (או שכן ישפטו, אבל זה עדיין המקום שלי).

התינוק שלי עושה שביתת הנקה. כנראה בגלל כאבי השיניים, זה קלאסי.

פתאום לא רצה יותר לינוק.

מקרבת אותו לשד, ובכי היסטרי.

מחכה שיהיה רעב. בוכה מרעב. מקרבת לשד והוא מתרחק, עושה לא עם הראש, בוכה.

נותנת לו בקבוק, כי לא אשאיר אותו רעב.

והולכת לסחוט את החלב שלי לתוך בקבוק, הארוחה הבאה שלו.

וככה עברו להם הימים, וכרגע אני כבר עמוק בתוך השבוע השני של שביתת ההנקה שלו.

מאז הוא הסכים לינוק כמה פעמים, אבל הרוב המוחלט של הפעמים נגמרות בבכי היסטרי ובבקבוק שמוכנס אל פיו ודמעות שזולגות ממני.

עברתי ימים של גודש, כי למי יש זמן לסחוט/לשאוב בתוך כל הטירוף הזה.

עברתי ימים של בכי. אני עדיין עוברת.

עוברת ימים של הורמונים, כי מסתבר שכשמסיימים להניק בפתאומיות יש מה שנקרא "דיכאון אחרי הנקה".

בינתיים הוא לא מראה סימנים לחזור.

אני יודעת שמתחת לגיל שנה זה לא גמילה טבעית של התינוק, ושרוב הסיכויים שהוא יחזור לינוק, אבל זה דורש מלחמה די אינטנסיבית שלי, ולי אין את הכוחות.

בנוסף למשבר הזה אנחנו מתמודדים עם כמה משברים במקביל: שיניים, חרדת נטישה וחיפוש עבודה.

לא נשארו לי אנרגיות.

אז אני שואבת, ואני מנסה להציע לו מדי פעם, למרות שזה באמת מעליב כשהוא בוכה במקום לפתוח פה גדול.

אבל אם זה לא ילך, אז לא ילך.

אני אומרת לעצמי מדי פעם, וגם לו בקול:

"אין בעיה, אם החלטת שזה מספיק אז אני אקבל את זה בהבנה. אני אעשה מה שאני יכולה, אבל בסופו של דבר לא אוכל להכריח אותך".

אבל האמת היא שאני כועסת עליו.

אני לא מבינה למה הוא עושה לי את זה.

אני יודעת שאין בזה היגיון, ואני יודעת שלהניק 9 חודשים זה המון, ויש שיגידו מעל ומעבר, ויש שיגידו צרות של עשירים.

אבל זה מה שאני מרגישה.

אני חלמתי על הנקה של מעל שנה. אני רציתי להניק למרחקים. אני לא חשבתי אפילו בכיוון של להפסיק.

ופתאום.....

בלי שליטה שלי, זה נגמר.

אני רוצה להעניק לו את הטוב ביותר.

אני רוצה להרגיש שאני מחסנת אותו.

אני מתגעגעת לקרבה הקרובה הזאת. לידיים הקטנות שמשחקות לי בפרצוף. לחיוכים באמצע. לשליפה המהירה בכל פעם שרעב, בלי לוגיסטיקה מורכבת.

ובעת כתיבת הפוסט הזה אני מתחילה להבין שאולי ההנקה הייתה משמעותית בשבילי יותר ממה שהיא הייתה בשבילו.

ואולי עשיתי את זה ממקום די אנוכי, ואולי אפילו מגיע לי שהוא לא רוצה יותר.