עברו עלינו שבועיים וחצי מאוד אינטנסיביים, קשים, מתסכלים.

הוא הצמיח שן אחת, בצער רב. חום גבוה, צינון, מחלות, חוסר שינה, נודניקיות, עצבים, כאבים וכל מה שאומרים. כמעט שום דבר לא פסח עליו.

עכשיו הוא מצמיח שן שניה. שוב פעם לא ישנים בלילות, שוב פעם חום גבוה (זה כל כך מלחיץ להרגיש אותו רותח ככה!!!). לפחות הפעם יודעים שזה תקין וזה יעבור מעצמו. ואז הוא יוכל לנשוך אותנו חזק יותר :)

הוא כבר לא יונק.

זהו. לא רוצה יותר.

אני יודעת שלפני גיל שנה זה לא גמילה טבעית אלא שביתת הנקה, ואני יודעת שרוב התינוקות חוזרים לינוק, אבל זה רק עם עבודה מאוד מאוד קשה שלי, ואני מצטערת- נכשלתי.

אני לא מצליחה לשאוב את הכמויות המספקות בשבילו. אין לי זמן לזה, כי הוא רוב הזמן בידיים שלי. בנוסף להכל התחלנו עם חרדת נטישה והוא רוצה המון המון ידיים. אני לא מוצאת זמן לשאיבות והכמויות הולכות ופוחתות.

באיזשהו שלב קלטתי שאני מזניחה אותו בשביל לנסות להצליח במשימה הבלתי אפשרית הזאת, ואז ידעתי להגיד שדי, זה לא שווה את זה.

הוא צריך אותי יותר מאשר את החלב שלי.

וויתרתי. אני עדיין שואבת פעמיים ביום, אבל זה לא מספיק והוא שותה בעיקר סימילאק. מה שמבחינתי עד לא מזמן היה האויב.

אז נכשלתי במשימה הזאת, אבל אני מרגישה שהרבה יותר חשוב שאצליח במשימה אחרת - פשוט להיות שם בשבילו.

אחרי תקופה לא קלה שבה האשמתי אותו, וכעסתי עליו, ובעיקר לא כל כך הבנתי מאיפה כל זה נפל עלינו, אני יכולה להגיד שזה קצת התאזן.

מצאתי בערך, קצת, את הדרך הקלה והנוחה ביותר לתפעל את עניין הבקבוקים. הוא קצת פחות רעב וקצת פחות מתוסכל.

אני לא מרוצה מזה שהוא שותה אבקה כימית, אבל מה אני יכולה לעשות.... הוא בן 10 חודשים אוטוטו וגם ככה המוצקים מתחילים להיות די מבוססים. ברגע שאוכל אפסיק עם האבקה ואחליף לו במשהו בריא יותר. לפחות הנקתי עד עכשיו, נכון?

ולנושא אחר.

לא זוכרת אם דיברתי על זה פה: פתחתי תיק עוסק פטור, אני פרילנסרית ועובדת מהבית בפרויקטים זמניים.

פה ושם נופלים עלי כמה דברים נחמדים, לא יותר מדי כסף אבל משהו.

ככה גם הוא נשאר איתי בבית ואני מקבלת המון עזרה מההורים של שנינו, וגם מצליחה להכניס קצת כסף.

אחרי שנתייצב קצת כלכלית ונעשה גיחה קטנה לחו"ל (הנה יתרון לזה שאני לא מניקה!), נתחיל לחשוב על הריון נוסף. מניחה שיקח כשנה.

כרגיל, אני ממהרת, אז נדסקס בהמשך.