המחשבה הנוראית הזאת מחלחלת אצלי לפעמים.

אני לא אוהבת את עצמי והאמת היא שברוב הפעמים שאני מסתכלת על עצמי מבחוץ, אני אפילו די נגעלת. אני דווקא לא מדברת על מראה חיצוני, אלא על תכונות אופי. לא שהמראה החיצוני כזה מוצא חן בעיניי, אבל לא הוא זה שגורם לי להיגעל.

אני לא יודעת אם זה טבעי, אם זה בגלל שאני ביקורתית או מסיבה אחרת, אבל זאת האמת. והיא קשה לי.

אני לא אוהבת איך שאני מתנהלת עם אנשים, אני לא אוהבת את הכבדות שלי, את הלחץ שאני משרה, לא אוהבת את התגובות האימפולסיביות שלי ואת הדרך שאני בוחרת לקחת דברים ולהיעלב.

לא אוהבת איך שאני נראית בסרטונים ושוב אני לא מדברת על מראה חיצוני אלא על הבעות פנים ועל מה שאני משדרת.

כבר כמה שנים שאני אומרת לעצמי שהגיע הזמן להשתנות, אבל אני לא יודעת איך ומה.

אני מרגישה שהרבה אנשים נוטשים אותי, חברים שפעם אהבו אותי והיום לא יכולים לסבול אותי, והכי עצוב לי זה שאני יכולה להבין אותם. אולי גם אני הייתי עוזבת את עצמי אם הייתי יכולה.

לא יודעת אם הרבה אנשים מרגישים כמוני, זה משהו שבחיים לא דיברתי עליו עם אף אחד.

הדבר הזה מפריע לי בליצור קשרים חדשים, בחיפוש עבודה ובכלל.

כי אם אני כל כך שונאת את עצמי, למה שמישהו אחר יאהב וירצה אותי?

אני חייבת לשנות כיוון ואני לא יודעת איך.