את הפוסט האחרון כתבתי אחרי יום גרוע.

זה היה עוד יום שבת רגיל... בשבתות אנחנו תמיד אצל המשפחה. אחת לשבועיים אצל המשפחה שלי ואחר כך אצל המשפחה שלו, ובכל שבת מגיעים אל המשפחה שלו. ככה שאצלם אנחנו מבלים די הרבה.

יש לו אח אחד ממורמר מהחיים, כל הזמן צועק, עצבני, כעסן, יורד על אנשים בלי סוף. ממש לא נעים להיות לידו. זה התגבר בשנה האחרונה בגלל כל מיני סיבות אישיות שלו, אבל מאז ומתמיד היה בו שמץ של התכונות המגעילות האלה. בשנה האחרונה אמנם קרו כמה נסיבות שבגללן הוא יכול להיות על הקצה (הכל יחסי, כן? לא מדובר במקרי חיים ומוות), ואני חושבת שאפשר אולי להבין או לנסות להבין, אבל מדובר באדם שגם ככה לא מי יודע מה שולט על הפה שלו והוא די מעצבן אותי באופן כללי, בקיצור.

לא מהאנשים שהייתי מתחברת אליהם, לא מהאנשים שהיו הופכים להיות חברים שלי באף שלב בחיים. הוא בדיוק מהאנשים שאני מתחמקת מהם ביומיום שלי. אבל בשבתות אני לא יכולה.

הוא משתיק אותי, הוא מקטין אותי, הוא מגלגל עיניים על דברים שאני אומרת והוא גורם לכל הדעתניות שלי להראות מזה מטופשת.

הוא מנפץ לי את האשליה שהעולם שלנו תמים ונחמד, הוא גורם לי להראות ולהרגיש ילדונת מטומטמת.

אמא שלו זה סיפור בפני עצמו. מה אוסיף שלא אמרו כבר על חמות??

היא חושבת שאני לא מספיק טובה בשבילו, היא ההפך הגמור ממני, היא לא מבינה אותי, אני לא מבינה אותה וכו'.

אנחנו לא מסתדרות, אם כי יש תקופות שאנחנו משתדלות קצת יותר, אבל אי אפשר להגיד שאנחנו אוהבות אחת את השניה או משהו כזה.

היו שיחות, היו דיונים, היו עניינים והיו מריבות.

היום אנחנו אחרי זה, כי חוץ מבן הזוג היקר שחשוב לשתינו, נכנס לתמונה נוני קטן שחשוב יותר מכולם, ואני לא רוצה שהוא ייחשף למריבות במשפחה, בטח שלא עם שתי דמויות שכל כך משמעותיות לו - אמא וסבתא..

אז בכל מפגש איתה אני נושכת את השפה, ומניחה שגם היא. 

היא משתיקה אותי, היא מקטינה אותי, היא מגלגלת עיניים על דברים שאני אומרת וגורמת לכל הדעתניות שלי להראות מטופשת.

היא מקשה עלי ועל המחשבות שלי, היא מכניסה הכל לקופסאות ואוטמת אותן, ואני - שמטבעי אוהבת להוציא דברים מקופסאות, מרגישה שכולאים גם אותי בפנים.

מרגישה נטל.

אחותו היא האהובה עלי ביותר, אפשר להגיד. יחסית היא הכי קרובה אלי, הכי דומה לי ואיתה אני הכי מסתדרת.

היא קצת מזכירה לי את עצמי בגילה וזה נחמד, יש לנו הרבה שפה משותפת.

הדבר היחיד שמפריע לי אצלה הוא היחס שלה למראה חיצוני. זה לא היה מפריע לי סתם ככה, אלא שזה משפיע עלי.

היא מהבנות האופנתיות שחושבות שרזון = 100מם, מהמתאפרות בכבדות, מאלה שלא אוהבות שוני, שחייבות שכולן יראו אותו דבר.

ואני... אני בדיוק ההפך. אני שונאת "אופנה", אני חושבת שכל אחד צריך לבטא את עצמו איך שהוא רואה לנכון, ואם יש משהו שאני מתנגדת אליו נחרצות בעולם הזה (חוץ מהתעללות בבע"ח, שובניזם, אלימות, כיבוש ועוד כמה רעות) הוא הרדיפה אחר רזון. ואיפור, עוד משהו שאני שונאת...

עד שהכרתי אותה הייתי מאוד בטוחה במי שאני, אבל איכשהו היא תמיד גורמת לי להרגיש לא טוב עם מה שאני.

שמנה מדי, מכוערת מדי.

בחיי שלמרות שאני אישה ושלפני שהייתי אישה הייתי "בת", נערה - מעולם לא התעסקתי בשטויות האלה. היא גורמת לי להרגיש ככה. לא יודעת למה.

וגם איתו יש לי סיפור... עם בן הזוג בכבודו ובעצמו. 

עד שהוא נכנס לחיי הייתי אישיות אחרת לגמרי. שמחה, קופצנית, אחת שכולם רוצים לבלות בחברתה.

כשהתחלתי לצאת איתו, הוא התחיל להכניס לי לראש שאני עושה "פדיחות" ו"מה יחשבו עליך?". בהתחלה זה לא הזיז לי, אבל לאט לאט זה חילחל וחילחל ואפשר לראות מגמה של האטה וירידה בשמחת החיים שלי לאורך 8-9 השנים שאנחנו ביחד.

האם הייתי מוותרת עליו? בשום פנים ואופן. אני אוהבת אותו, הוא מצחיק אותי, הוא מעודד אותי, אני אוהבת לבלות איתו, לא רואה את חיי בלעדיו. אבל כן הייתי רוצה לחזור להיות קצת כמו פעם.

ברור לי גם שהתבגרתי. אין מה להשוות ילדונת בת 20 לאישה בשלה בת 30, אני יודעת. אבל קצת, קצת ממה שהייתי פעם. קצת.

אז אמא שלו, אח שלו, אחותו וגם הוא בעצמו - הם אנשים שאני אוהבת (אולי חוץ מאח שלו). באמת שכן.

אבל הם גורמים לי לאבד את עצמי והם גורמים לי לשנוא את מי שאני. אני משתנה בשביל לרצות אותם ואני לא סובלת את האני החדשה הזאת.

בא לי לחזור להיות מה שהייתי פעם, אבל קודם כל - זה קשה כשיש פנים ביקורתיות בכל מקום. וחוץ מזה, אני מפחדת ממה שזה יעשה.

אני הישנה לא הייתה נותנת שישתיקו אותה. הייתה עונה בחוצפה, הייתה מגיבה, הייתה מרימה את הקול. אבל מה יהיה עם נוני? הוא ישמע את המריבות האלה בכל שבוע?

אני הישנה הייתה עושה הרבה דברים אחרת, אבל אני לא יודעת איך זה ישפיע על שני הדברים שהכי חשובים לי בעולם.

וכך נשארתי עם התחושות האלה בכמה חודשים האחרונים. כמו מניפה כתבה בתגובה לפוסט הקודם שהאימהות מעלה דברים על פני השטח, דברים שהיו שם מזמן, וכמה היא צדקה. 

ואני לא יודעת מה לעשות.

בן הזוג הציע גם הוא שאלך לטיפול, הוא מאוד מפרגן ושונא לראות אותי ככה. הוא הראשון שהיה רוצה לראות אותי מאושרת וכלוא בין ההאשמות שאני מטיחה בו לבין הרצון לעשות לי טוב.

אבל אני לא יודעת איך לעשות את זה. למי לפנות, למי יש זמן וכסף? מאיפה להתחיל?

אולי זה לא חשוב לי מספיק או שאני מפחדת, אבל אני באמת מרגישה שאין לי איפה להכניס את זה.

והערה אחרונה.

אני חייבת לציין שזה שכל הפוסט הזה משתלח במשפחה שלו, לאו דווקא אומר שהם האשמים העיקריים בשינוי שלי ובשנאה שלי את עצמי.

זה פשוט באמת מה שאני מרגישה.

יכול מאוד להיות שאני טועה (ואני אפילו מקווה שאני טועה).