נפגשנו ליד הבית שלי ושלה בזמן שהיינו חברות טובות במשך כחמש שנים והתרחקנו כבר שנתיים. כמעט שאני יוצאת כל ערב וחותכת דרך הבית שלה ולא ראיתי אותה מימיי.
השבוע האחרון,זה היה רצף של אנשים שראיתי מימי העבר, אותם אנשים שאין להם משמעות בעיניי ואני לא חשובה להם. חלקם ראו אותי והיו נבוכים ושתקו, חלק הסתכלו לי בעיניים וברחו וחלק..החלק פשוט התעלמו.
אבל לא היא.
היא באה ודיברה איתי.
האמת? לא התגעגעתי לשיחות איתה.
כבר מממזמן היא לא שם,אני לא מדברת איתה כבר מספיק זמן כדי לדעת שהיא מסוג האנשים שהם חשובים לי.
התיישבנו כ-40 דקות,בעוד שרציתי ללכת לספריה ולהחזיר ספרים ומשם לשיעור הפרטי, במקום מצאתי מתיישבת איתה כארבעים דקות.
לא התגעגעתי לסיפורים שלה.
היא סיפרה לי שהם שמונה חודשים ביחד,הם שוכבים כל יום ולילה, היא עוד כשלושה שבועות משתחררת,היא הולכת לעשות פסיכומטרי, ללמוד כתיבה, מספרת לי על החיים שלה ממש.
ורק אני מתיישבת ולא קמה.
יכלתי בכל רגע לקום וללכת.
אבל משהו לא עצר אותי.
לא ידעתי מה להגיב,מה לומר ומתוך נחמדות מתעניינת עוד.
גיליתי שהיא לא השתנתה- נשארה אותו אדם שהייתה בעבר.
לא אכפתית ועסוקה בעולם הפנימי שלה.
היא סיפרה לי שהמתנה שהכנתי לה לגיל 19 עדיין תלויה לה על הקיר- התמונות שהצטלמנו במשך ה-5 שנים האלו ורק אני ראיתי שהתמונות כבר לא קיבלו אותה משמעות של אז.
שהרגעים כבר לא אותם רגעים והתמונה מתקלפת ונהפכת לצבע לבן, היא כבר ממזמן לא שייכת למעגל האנשים שלי,
היא שייכת לאנשים שהכאיבו לי והחליפו את התמונות שיש בתמונות של אנשים אחרים.
והכאב,כבר לא אותו כאב.
הזכרונות לא אותם זכרונות.
אין דמעות כמו אותן דמעות של אז.
האדישות זה מה שנשאר,האדישות והתמונות שמתקלפות לה מול הקיר והיא לא שמה לב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
