בסוף כל יום אני מוצאת את עצמי שוכבת במיטה
שוכבת וכואבת, מרחמת על עצמי.
מרחמת על עצמי ומעריצה את כוח הרצון והתשוקה שהיו לי בעבר,
אלה שבזכותם הצלחתי להשיג את כל מטרותיי.
אני לא אדם ריקני, לא חסרים דברים שימלאו לי את היום יום
אבל עדיין, מה כל אלה שווים, מה הנתינה שלי כאדם שווה, אם אני עצמי לא מצליחה לקבל את עצמי, עדיין לא לאהוב- רק לקבל.
אני לא היחידה במצב שלי, גם אם הייתי רוצה, אני לא יכולה להרגיש מיוחדת.
להמון בנות כמוני יש עליות וירידות, המון שונאות עצמן כמוני.
אני יכולה להגיד שהפרעת האכילה הראשונה שהיתה לי היתה בכיתה י', אבל עמוק בפנים אני יודעת שאשקר לעצמי אם אטען כך.
זה אולי נשמע מופרך, אך הפרעת האכילה הראשונה שלי היתה לפני גיל 13. כן, הייתי בת 12 ו9/10 חודשים כשזה התחיל. העתי למחנה הקיץ במטרה להשיג את מה שרציתי . ובאמת השגתי. חזרתי פצפונת עוד יותר ממה שהייתי, ועד אז תמיד הייתי.
בהתחלה לא שמו לב. רק אמא, רק אמא שמה לב. היא גררה אותי יום אחד אחרי ארוחת הצהריים שממנה טעמתי בקושי וצקה עליי, צעקה חזק.
היא הכריחה אותי לאכול שוקולד, רק להכניס אותו לפה, וכשהכנסתי, נזכרתי בכל האהבה שלי לטעם.
בכיתה י' זה היה קצת שונה. זה התחיל כשהלכנו לקנות בגדים- אני,אמי ואחותי התאומה.
בחרתי מן המדף בגדי גברים גדולים שיוכלו להסתיר את גופי ואולי אוכל להעלם בתוכם.
כשחזרתי הביתה, נטלתי את המחברת הקרובה ביותר ושלפתי במהרה עט מהקלמר. עד כמה שזכור לי היטב, זוהי הפעם הראשונה שהעזתי להביע את רגשותיי בכתב.
בכית ותוך כדיי רשמתי שאני נשבעת, נשבעת שאני לוקחת את עצמי בידיים. הצבתי לעצמי יעדים, יעדים עמדתי בהם.
כל מה שרציתי היה רק קצת שליטה, קלילות, להרגיש יפה- וצלחתי בכך.
גובהי היה 1.57 ושקלתי 45 בשיא פריחתי.
מאז, התגלתי להיות יפה. זאת שנכנסת בדלת וכולם מסתכלים עליה, אחת שהיא הטעם כמעט של כולם.
יום אחד קמתי בבוקר. חשבתי לעצמי שהשליטה שיש בידי אינה מספקת אותי, רציתי עוד.
לאחר ימים על גבי ימים, שבועות, חודשים, הרבה עליות וירידות אבל לבסוף, האכלת את עצמי בתפוח עץ ירוק ועוד פטריות, ברוקולי, אולי מלפפון? רציתי עוד שליטה.
החלטתי לקחת עצד. לעשות את זה.
בתור אחת שבאותה התקופה לא נהנתה מהנאות החיים- שבשבילי היו קורנפלקס עם חלב, אחח כמה שרציתי לקחת כמה ביסים מארוחת מלכים שכזאת. הרגשתי שהפעם אני חייבת.
אני זוכרת את זה. מילאתי כוס קטנה ופוררתי חטיף אנרגיה לתוכה כי לא היה קורנפלקס בבית באותו יום, אך כמה שרציתי את הטעם הקרוב ביותר.
בכל מקרה, הוספתי חלב . שלפתי כפית והתענגתי על כל ביס. רגשות האשם החלו במהירות להציף את כולי אך מיהרו גם לצאת כשנזכרתי מדבר קטן אחד.
עכשיו אני השולטת.
רצתי לשירותים. באותה התקופה רק אצבע אחת הזדקקה בשביל לגרות את גרוני, אז הכנסתי אותה. ומיד הכל עלה.
איך שמחתי.
רצתי לחדר כדי למדוד את בגד הים שגנבתי מאחותי, אחרי כל התקופה הקשה הזאת, באמת הרגשתי יפה.
מאז הכל החל להשתנות.
מפה לשם, בלי פירוט גורף של הבעיות הרבות בהן ביקרתי, היום אני בת 17 בקרוב.
שוקלת 55 קילו. עליתי 10 קילו.
אני הולכת ומרגישה כבדה , הולכת ורוצה ליפול לחור באדמה שלא יאפשר לי לצאת. רוצה להעלם.
רוצה לחזור למה שהיתי.
למבטים, למחמאות, להרגשה,לקלילות.
לתחושת העייפות בגוף, לצרורות כאבי הבטן מתוך רעב, לתחושת הרעב עצמו.
אני רוצה לחזור. רוצה ומקווה לחזור.
את הבלוג אני כותבת בשביל עצמי בעיקר, אך אני מקווה שאם מישהו יבקר ויקרא בו, הוא יוכל לכתוב לי פה משהו.
אני מרגישה בודדה. אף אחד לא יודע את האמת עליי. אני נראת חזקה מבחוץ, אבל בעצם, אני אחד האנשים החלשים שתפגשו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
