לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

גורל | סיפור בהמשכים


מה קורה כשאת מתאהבת במישהו שאת לא באמת מכירה לעומק? איך מתחילים לעכל בכלל את האמת שמתגלה בסופו של דבר? מה עושים הלאה, אתם הרי כבר הפכתם לאחד. לעזוב, או להישאר?

Avatarכינוי:  Tutti. הכותבת

בת: 10





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2015

פרק 4


מוזה, מוזה ושוב מוזה!

קריאה מהנה! ♥


"אז איך זה להיות לגמרי לבד בבית?" דור שאל כשעמדתי בקופה, עושה חשבון ללקוחות.

"אני עדיין לא יודעת האמת, לא הספקתי כל כך להיות לבד, כי אני כאן" הסברתי.

"את יכולה ללכת בשלוש אם את רוצה" קרץ.

"באמת?" שאלתי בהתלהבות.

"כן, רותם מגיעה בשתיים, עדי כאן עד שבע, ומישהי חדשה מגיעה לחפיפה בארבע"

"אז בטוח שלא צריך אותי?"

"נסתדר בלעדייך. קצת שקט" מלמל.

"זבל. רציתי להזמין אותך אליי לערב עמוס בסרטים ופופקורן, אבל עכשיו אני חוזרת בי!"

"את הרי יודעת שאני אבוא בכל זאת" אמר בחיוך הרחב והיפה שלו.

"נכון" מלמלתי בפרצוף עצבני.

"בשבע אני אצלך" אמר לפני שהלך לומר שלום לברמן שהגיע כרגע.

טוב נו... לפחות לא אהיה כל היום לבד, חשבתי לעצמי.

"שלום לך" שמעתי קול מאחוריי, ויד נגעה בכתפי. הסתובבתי וראיתי את שלומי מולי, מחייך.

"היי" אמרתי בחיוך מבויש.

"התגעגעתי" אמר ואני הרגשתי איך אני מתחילה להאדים.

"רוצה להזמין משהו?" שאלתי.

"תה עם נענע" השיב, והפלאפון שלו צלצל.

הוא סימן לי בידו להמתין, והתרחק מעט, עונה לשיחה.

"נו?" שמעתי אותו אומר.

עמדתי במקום, מחזיקה במגש צמוד לבטני, לא יודעת אם ללכת משם או להמשיך לעמוד.

"חשוד מדי" שמעתי אותו אומר, בין כל שאר המילים שלא כל כך הבנתי. הוא דיבר בטון חלש מדי משום מה. סיקרן אותי לדעת על מה מדובר, הפנים שלו הפכו לרציניות.

די. את לא יכולה להיות כזאת חטטנית. אמרתי לעצמי.

"אז תחכה עד שהוא יצא משם!" הוא אמר בטון גבוה פתאום. שמעו עליו שהוא כועס. הוא הגניב אליי מבט חטוף לרגע, ועשיתי כאילו אני מסדרת את השולחן שהיה לידי. הוא מלמל עוד כמה משפטים לא ברורים, ואז ניתק את השיחה.

"אז איפה היינו?" אמר כשהתקרב אלי בחזרה, מכחכח בגרונו.

"תה עם נענע" אמרתי, משחקת בשיערי, כמו שאני עושה תמיד כשאני נמצאת בסיטואציה מביכה.

"נכון" הנהן בראשו וחייך.

"כבר מגיע" אמרתי והסתובבתי.

 

"בבקשה" אמרתי כשהתקרבתי לשולחן שבו ישב שלומי, מניחה את התה בזהירות.

"תודה רבה" אמר והעביר את ידו על ידי באיטיות.

"בבקשה, עוד משהו?" שאלתי בחיוך.

"כן. שבי איתי" אמר, מזיז את הכיסא שלידו ומסמן לי לשבת.

"אני עובדת..." אמרתי.

"5 דקות, אני בטוח שלא יעשו לך כלום" אמר כשהחיוך לא יורד מפניו.

"אוקיי..." הסכמתי לאחר כמה שניות, מתיישבת לידו.

"אז מה את אומרת, אני באמת אצטרך לבוא לפה עוד הרבה?" שאל.

"אתה עד כדי כך סובל כאן?" שאלתי בחיוך.

"עם חיוך כמו שלך אי אפשר לסבול אף פעם, תאמיני לי..." אמר, בוהה בשפתיים שלי תוך כדי שהוא לוגם מהתה.

"אני באמת חייבת לחזור לעבוד" אמרתי, מביטה לאחור ובודקת שדור לא בסביבה.

"בקושי עברו שתי דקות, כבר רוצה לברוח?" שאל, מסיט את שיערי מפניי.

"אם אני לא אהיה ילדה טובה אז לא ישחררו אותי מוקדם הביתה" הסברתי, מושכת את כתפיי.

"ומתי הילדה הטובה אמורה להשתחרר?" שאל, מרוקן את תכולת הכוס החמה.

"בשלוש. אבל אם אני אמשיך לשבת כאן אז כנראה שלא" אמרתי ונעמדתי.

"אני יכול לבוא לאסוף אותך הביתה בשלוש?"

"אני גרה קרוב לכאן"

"אני מתעקש"

"לא צריך, זה בסדר... חבל שסתם תטרח"

"אז סגרנו. בשלוש אני מחכה לך כאן, תהיי ילדה טובה הא?" קרץ לי.

"אשתדל..." מלמלתי בחיוך, והוא הוציא שטר של 20 שקלים.

"תשמרי את העודף" אמר וליטף את כתפי שוב, ושניה לאחר מכן יצא.

 


 

"איחרת" איתן אמר בטון שקט, זז באי נוחות במושב של הנהג. התיישבתי במושב הקדמי, שם את משקפיי השמש שלי על ראשי.

"פקקים" הסברתי במילה אחת.

"הוא עדיין לא יצא" אמר איתן ונאנח.

"כמה זמן הוא כבר בפנים?" שאלתי.

"שעתיים" אמר לאחר שהביט בשעון.

"מי גר כאן?"

"לא יודע. אתה חושב שהוא עלה על זה שמישהו עוקב אחריו?"

"לא. הרכב משתלב עם הסביבה, והוא גם לא קרוב מדי. אין מצב"

"אז מה יש לו לעשות שם כל כך הרבה זמן?!" אמר בעצבנות והכה את גלגל ההגה.

"תירגע. אל תמשוך תשומת לב עכשיו" אמרתי ולגמתי מעט מים מהבקבוק שהיה ליד רגליי.

"אני חושב שזה הוא" אמר, ועקב בעיניו אחרי דמות שיצאה מהבניין הסמוך.

"כן. זה הוא" אישרתי.

"שמת לו?" שאלתי לאחר כמה שניות של דממה, בהן עקבנו אחריו במבטנו.

"כן. מתחת לדלת השמאלית" אמר והתניע את הרכב.

"יופי, תביא את הטאבלט. ככה לא נבלוט"

"קח. טוב עכשיו הוא יוצא מהרחוב, מתי נתחיל לנסוע?" שאל והעביר לי את הטאבלט.

"רגע. אוקיי אני רואה שהוא זז. נחכה 10 שניות ונתחיל לנסוע אחריו"

"תכוון אותי" איתן אמר כשהתחיל בנסיעה.

"לפי הג'י-פי-אס, הוא נוסע לכיוון דרום, תפנה כאן שמאלה" אמרתי כשיצאנו מהרחוב.

"צריך לבדוק מה יש בבניין הזה שגרם לו להישאר שם שעתיים" איתן אמר.

"כן נעשה את זה יותר מאוחר. תפנה פה ימינה" אמרתי, מבטי שקוע בטאבלט.

"יש לי הרגשה שזה הוא"

"אם אתה אומר אז אתה יודע. אני פחות מכיר אותו"

"היו לו יותר מדי שאלות מוזרות בזמן האחרון. דחף את האף למקומות שלא צריך" הסביר.

"חכה. הוא עצר. אל תמשיך. אל תפנה כאן" אמרתי.

"מה קרה?" שאל כשעצר בפתאומיות.

"לא יודע, הוא פשוט עצר. אם נפנה כאן אז הוא יראה אותנו"

"מה יש שם?"

"אין לי מושג. כלום, זה סתם רחוב קטן" אמרתי.

"שלומי. תסתכל איפה אנחנו. זה לא סתם רחוב..." מלמל איתן כשהביט על השלט שהיה בצד ימין שלנו.

"שיט. החיילים של יעקב גרים פה" אמרתי.

"זה הוא. בדוק שלומי, אין מצב שזה צירוף מקרים"

"אנחנו לא יכולים לדעת" אמרתי.

"בוא נוריד אותו ונגמור עם זה" אמר ונגע באקדח שלו.

"מה השתגעת?! אל תתחרפן לי פה עכשיו! אנחנו הולכים לפי התכנית!"

"בן של זונה, ידעתי שזה הוא" איתן אמר בעצבים.

"הוא ממשיך לזוז. אבל אנחנו לא יכולים להיכנס מכאן, אי אפשר להסתכן בזה שיראו אותנו. תקיף את הרחוב. תמשיך ישר ואז ימינה, הוא נוסע לכיוון הזה" אמרתי.

"חייבים לצותת לו לפלאפון" איתן אמר.

"היום בערב נשים לו ציתות"

 


 

"עשית אחלה טיפים היום" דור אמר וטפח לי על גבי.

"ככה זה כשאת המלצרית הכי יפה, טובה, מדהימה, מקסימה ומהממת במסעדה" אמרתי בחיוך.

"מחמיאים לה פעם אחת והיא מתחילה לעוף..." מלמל ונדנד את ראשו, גורם לי לצחוק.

"אז בשבע אתה אצלי?" שאלתי.

"יש לי ברירה?" השיב, מתחכם.

"שנינו יודעים שאין לך" עניתי בפרצוף מרוצה.

"אני אחראי על הבירות, את על האוכל. כי את אישה וזה מה שאת צריכה לעשות" עקץ.

"בן זונה... אני ארעיל את כל האוכל כדי שתמות"

"כי את אישה ואת רעה וזה מה שאתן עושות" המשיך לעקוץ.

"רואים קומדיה רומנטית" קבעתי.

"לא!!! רק לא זה!!! אל תעבירי אותי את העינויים האלה שוב!" צעק.

"קומדיה רומנטית" אמרתי בהחלטיות.

"לא לא לא. אני מצטער. אוהב אותך. מאוהב בך. מקסימה, מהממת, טובה, וכל מה שלא אמרת מקודם, רק לא קומדיה רומנטית" אמר, תופס בידי ומתחיל לנשק אותה.

"הו זה היה כל כך קל" אמרתי בגיחוך.

"כלבה" סינן, מגרד את ראשו, ובודק שאף אחד לא היה עד לדרמה הקטנה שהייתה כאן כרגע.

"מחכה לך" קרצתי לו, שולחת נשיקה באוויר ויוצאת מהמסעדה.

חולה על השטויות שלו...  חשבתי לעצמי, מתחילה לצחקק. יצאתי מהמסעדה, מתחילה ללכת לכיוון היציאה מהחנייה, ורואה רכב יוקרתי עם חלונות שחורות ממולי. הרכב היה כל כך לבן שכמעט והסתנוורתי. וואו... כל כך מטופח, חשבתי לעצמי. לפתע החלון הקדמי נפתח, ודמות מוכרת עם משקפי שמש הביטה בי בחיוך.

"נכנסת?" שאל, מוריד את משקפי השמש. שלומי...

"שלך האוטו? לא נתקלתי בו כאן לפני" אמרתי בחיוך, בוחנת אותו.

"יפה?" שאל.

"כן, כל הדברים היקרים יפים בדרך כלל" אמרתי.

"תעלי" קרץ לי. הבטתי בו עוד כמה שניות, ואז נכנסתי לרכב.

"איך הייתה המשמרת?" שאל, לא מוריד את מבטו ממני.

"רגילה. היה נחמד" השבתי.

"אז, איפה אמרת שאת גרה ליאן?" שאל.

"לא אמרתי"

"אז הגיע הזמן, לא?" חייך.

"אבן גבירול 19"

"וואו, מי ידע שאנחנו כל כך קרובים" אמר והתחיל לנסוע.

"זה חמש דקות מהמסעדה ברגל" אמרתי.

"והמסעדה 10 דקות מהבית שלי ברגל" השיב, מסתכל עלי לרגע, וחוזר להביט על הכביש.

"אז אתה תמיד בא ברגל?" שאלתי.

"תלוי" ענה, מושך בכתפיו.

"הרכב חדש או שאתה פשוט כל כך מסודר ונקי?" שאלתי בסקרנות.

"אני פשוט כל כך מסודר ונקי" השיב עם חצי חיוך על פניו.

"מרשים יחסית לזה שאתה גבר" עקצתי.

"תתפלאי" קרץ לי ועצר את הרכב מול הכניסה לבניין שלי.

"תודה על הטרמפ.." אמרתי בחיוך.

"שטויות מה... וואו אני צמא, תבדקי רגע אם יש בקבוק מים ליד הרגליים שלך, כל הזמן אני זורק פה בקבוקים" אמר, מחפש בעיניו אחרי בקבוק במושב האחורי.

"לא אין כאן כלום" אמרתי לאחר שחיפשתי.

"שיט" מלמל.

"רוצה לעלות אליי רגע לשתות?" שאלתי אחרי כמה שניות.

"לא, זה בסדר, אני אסתדר" אמר.

"לא לא, תעלה. השותפה שלי לא כאן, אני לבד במילא, לא יפריע לאף אחד" צחקתי.

"בטוחה?" שאל.

"כן, יאללה בוא" אמרתי, יוצאת מהרכב.

הוא כיבה את המנוע והלך אחריי.

"גם יפה וגם מארחת" שמעתי אותו אומר מאחוריי.

"ואם תתנהג לא יפה אז אזרוק אותך מהחלון" איימתי, והוא צחק.

פתחתי את הדלת ונכנסנו.

"תתעלם מהבלגן" אמרתי, נזכרת שלא טרחתי לסדר כלום. דנה היא חולת הניקיון מבנינו.

"בקטנה" חייך.

"מה בא לך לשתות?" שאלתי, הולכת לכיוון המטבח.

שיט. לא עשיתי כלים גם. ליאן את כזאת פאדחנית...

"קולה יש לך?" שאל.

"בטח" השבתי, מוציאה קולה מהמקרר ומוזגת לשתי כוסות.

 

 

"וואו הרגת אותי עכשיו" אמרתי, מנסה להסדיר נשימה אחרי התקף הצחוק המשוגע שהיה לי הרגע.

"כן, איתן והשיגעונות שלו..." אמר בחיוך, מגרד את ראשו.

"יש לך חברים מוזרים" אמרתי, מנסה להתאפק לא לצחוק שוב.

"איך את מסתדרת כאן לבד?" שאל.

"רק היום בבוקר היא נסעה, עוד לא יצא לי להיות לבד" הסברתי.

"ולא מפחדת? בלילות נגיד"

"אני ילדה גדולה, יכולה להסתדר לבד" אמרתי בחיוך.

"אני יכול לארח לך חברה מתי שתצטרכי. גם ב3 בבוקר" השיב.

"תיזהר אני אזכור את זה"

"יש לך משהו בשיער" אמר.

"אמאלה, חרק???" שאלתי בהיסטריה.

"לא, תירגעי" אמר וצחק.

"זה לא מצחיק" סיננתי. עדיין בבהלה.

"סתם לכלוך כנראה. שניה אני אוציא אותו" אמר והתקרב אלי, תופס קווצת שיער ליד האוזן שלי.

"נו זה יצא?" שאלתי.

"חכי רגע, קרצייה" השיב, ולאחר כמה שניות משך משיערי משהו.

"כנראה עלה או משהו, הסתבך לך שם בין השיער" הסביר, מביט בי, עדיין קרוב אליי.

"אהה.. תודה" מלמלתי, המבט שלו היפנט אותי משום מה.

"אין בעד מה" אמר בשקט, מניח את ידו על הלחי שלי, מלטף אותה. בלעתי את רוקי בכבדות, מרגישה את האודם שבלחיי בוער לו. זה הרגיש כמו נצח. נשארנו כך, מביטים אחד לשנייה בעיניים, והוא החל לאט להתקרב אליי עוד יותר.

"כבר כמה זמן שאני רוצה לעשות את זה..." מלמל, ולאחר כמה שניות תפס בפניי, והעביר את השפתיים שלו על שפתיי בעדינות, ברפרוף. עיניי נעצמו מעצמן, נותנות לו לשלוט בסיטואציה. הוא תפס אותי בעזרת ידו מהעורף שלי, מקרב אותי אליו עוד יותר. הרגשתי את הלשון שלו מטיילת על שפתיי באיטיות, מפסקת אותן, ונכנסת אל פי. ההרגשה הייתה חמימה ונעימה... לאחר כמה שניות של הלם, התאפסתי על עצמי, משחקת בשיערו עם ידיי ונגררת אחריו לנשיקה ארוכה ופרועה. הוא הצמיד את גופו אליי, משעין אותי לאחור ועולה מעליי.

"את לא מבינה כמה שאת סקסית ליאן" לחש באוזני, והחל לנשק את צווארי. אנחות חלשות יצאו מפי, לא יכולתי להתנגד לכך. אין ספק שהוא יודע איפה לגעת ואיך.

"נעים לך?" שאל, ולמרות שעיניי היו עצומות, יכולתי להישבע שהוא חייך.

"כן.." לחשתי, בקושי מצליחה לדבר. הוא חזר לנשק אותי, וידיו החלו ללטף את גופי מתחת לחולצה.

"וואו..." מלמלתי, ואנחות נוספות יצאו מפי.

"את טעימה.." לחש, נושך את האוזן שלי, והוריד את חולצתי.




לשון

נכתב על ידי Tutti. הכותבת , 10/5/2015 16:05  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



455
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לTutti. הכותבת אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Tutti. הכותבת ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)