אם היו מבקשים ממכם לתאר איך נראה גהנום מה הייתם מתארים? שלשלאות?
חום בלתי מוסבר? כיעור ופחד?
לפני שנה הייתי מתארת גם את את הסיוט הכי גדול שלי, מערה או צינוק, משהו מפחיד
וחשוך, אך לפני כמה חודשיים נחוור לי כמה טעיתי, למה שגהינום יהיה כל כך מפחיד?
איפה העינוי פה?!
לפני כמה חודשיים גילתי שגהינום הוא מקום יפיפה, מלא בירוק, וביקתות שבמבט ראשון
נראות יפהפיות, נוף פסטורלי, ציפורים ברקע, ממש המקום לחופשה החלומית.
ואז אתה נזכר שאתה הולך באוושויץ, מי שלא היה באוושויץ לא יבין איך אני מעיזה
להגיד כזה דבר, אבל אוושויץ היה מקום יפה, מלא ירוק, ביקתות מעץ שאם לא הייתי
יודעת מה היה שימושם הייתי יכולה לטעות בקלות.
מה יותר טוב מגיהנום כל כך יפה? לתת לאנשים תחושה שהם הגיעו למקום מדהים ואז האמת
מכה להם בפרצוף.
כשאתה הולך באוושויץ אתה רואה ירוק, אפילו פרפרים ראינו, ותוך כדי הסיפורים ברקע
מחזירים אותך למציאות, ולצדך אתה מרגיש אלפי אנשים, הם הולכים איתך, מסתובבים בכל
המקום הארור הזה ומזכירים לך שגהינום יכול להיות מקום יפיפה.
אתה שומע את הזעקות מבעד לכרי הדשא הירוקים, הזעקות של הנרצחים שמתחננים שלא נשכח,
שננקום, ואכן נקמנו הרי אנחנו שם לא?! עם דגל ישראל מונף בגאווה, אנחנו מנצחים את
הגהינום יחד איתם, אנחנו מקשיבים לזעקותיהם לסיפוריהם.
אני לא יודעת מה המתים חושבים, אבל אני מקווה שבראותם אותנו הולכים שם הם מרגישים
נצחון, נצחון על האויב הנצאי.
עוד אני יודעת שרק עכשיו אני מעבדת את המידע שצברתי שם, לאט לאט הוא נבנה אצלי
בנפש בלי שהבחנתי בכך, והיום עמדתי במשך חצי שעה בטקס וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו
כמה יפה גיהנום, כמה יפה היה מיידנק, וכמה מזעזע, נזכרתי באלפי הנעליים, נזכרתי
בנעל עקב שראיתי, כמה סתמית וכמה משמעות הייתה לה בשבילי, נזכרתי שלא סתם יצאתי
למסע הזה, הבנתי שהמסע הזה שינה אותי לתמיד, הוא קרע בי איזשהי פיסת תמימות כזאת,
התמונות והסרטים הם לא הצליחו אבל המסע הזה הצליח, הוא קרע בי פיסת תמימות שנשארה
בי ולא תחזור לעולם.
המסע הזה עזר לי להבין כמה גיהנום יכול להיות יפה, המסע הזה חקק בי את ההחלטה לא
לתת לזה לקרות שוב, המסע הזה עזר לי להבין שיש דברים נעלים יותר מכסף וחפצים, המסע
הזה עזר לי להבין מי אני ואיפה באתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
