אני לא יודעת כמה אני זוכרת מילדותי,
אני זוכרת שלא הייתי אומללה, לא היה לי קל אף גם לא קשה בצורה יוצאת דופן.
אני זוכרת את השביל הארוך עד הכיתה ביסודי, אני זוכרת את היום הראשון בחטיבה וגם את היום בראשון בתיכון.
אני זוכרת לא מעט אך גם לא הרבה.
אני לא יודעת מה אני אמורה לזכור מהילדות, אבל אני זוכרת רגעים של אושר, ושמחה,
אני לאט לאט מבינה שככל שמתבגרים האושר ניהיה קשה יותר להשגה,
אני זוכרת את החיוך שלי כשהפתיעו אותי במצלמה חדשה, אני זוכרת את החיוך שלי בפעם הראשונה בחול.
אני זוכרת איך בכיתי כשנפלתי מהעץ, וכשרבתי עם חברות בכיתה, זוכרת רגעים של אושר וזוכרת גם רגעים של כאב.
אני יודעת שהיום האושר לא כזה פשוט, ולפעמיים אני תוהה לעצמי כמה חבל שאי אפשר פשוט לגשת ולקחת אותו מזכרון אחר.
אני חושבת על האושר שלי ולשמחתי מבינה כמה הוא לא חומרי, הוא לא קשור למצלמה ולא קשור לטיול גדול.
אני והאושר שלי צועדים יחד יד ביד, לפעמיים יש חוליה מקשרת, לפעמיים זאת ההצלחה ולפעמים האהבה, והחוליה הזאת מגבירה אותו ומחזקת אותו.
אני והאושר שלי יכולים להיות חברים הכי טובים, אך לצערי כרגע קצת פחות, כי כמו שאמרתי כשמתבגרים הוא קצת יותר קשה להשגה.
אני והכאב שלי לא נפרדים, הוא לא כמו האושר, האושר בא והולך, אך הכאב תמיד אוחז בידי חזק לא מרפה לא משחרר, אנחנו הולכים יחד יד ביד למסע שלא נגמר, וכנראה שלא יגמר.
אני השלמתי עם חיי והיום אני מבינה שהכאב לא בהכרח רע, הוא חלק ממני, מזכיר לי מי אני, ביחד הכאב האושר ואני חיים, ביחד אנחנו אני, ברגעים הקשים וברגעים הטובים, כי האומנם ככל שמתבגרים האושר קשה יותר להשגה, אבל האושר שלי מספק אותי, מאזן אותי, מאפיין אותי, האושר שלי הוא שלי, הוא אין סופי, הוא לא חומרי, הוא מתגבר כשאני מצליחה, כשאני אוהבת וכשאוהבים אותי.
הזכרונות שלי האומנם מלאים ברגעים של שמחה וכאב שזורים ביחד, האומנם זכרונות ילדותי מלאים יותר באושר מכאב אבל האושר שאני חווה עכשיו הוא אושר אחר ולא הייתי מחליפה אותו בשביל שום רגע חומרי, כי כמו שהאושר שלי התפתח כך גם אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
