השבוע הזה היה קשה, הוא כבר חלף עבר לו אבל התסכול ממנו עדיין מכונן בי.
השבוע היה השבוע שבו רציתי לצרוח מעומס, לבכות ולהתפרק, אבל כרגיל כמו כל שבוע עמוס גם השבוע לא יכולתי להרשות זאת לעצמי, כי אם אתפרק אז לא אצליח לתפקד, ולפעמיים דווקא נראה שהלחץ עושה עימי טוב, נראה שהמחסור בשעות שינה גורמות לי לתפקד טוב יותר, נראה שכאבי השרירים שלא עוזבים גורמים לי לצעוד מהר יותר, לרוץ מהר יותר מהפחד שאאחר בגלל הקושי ללכת.
השבוע רציתי להתפרק אך לא יכולתי, חיפשתי למי להתפרק אך השבוע נזכרתי שאין לי למי,שעות בפלאפון עם חברות שמספרות לי על הלחץ שלהן, הצורך שלהן בניחומים לא יודע שובע, הצורך שלהם ברעיונות ועזרה לא יודע לשתוק, וזה בסדר אני פה לעזור, להקשיב, אני פה כדי לשתוק.
שעה של שיחה שתוך כדי אני מסדרת את דברי, שעה נוספת של שיחה עם אחרת ממש לפני פגישה חשובה, וזה בסדר אני פה בשביל זה.
אך הרגע ההוא בבוקר של יום שלישי כשכבר לא יכולתי לשלוט בפאניקה שלא אצליח להספיק הכל ושאכשל, אני לא מתמודדת טוב עם כשלונות (אך על זה ארחיב בקטע אחר) אני לא מתמודדת איתם טוב בכלל ובאותו הבוקר הרגשתי כאילו הכל יתמוטט ואני אכשל, לראשונה מזה זמן רב הרגשתי שיש סיכוי שאקרוס.
וגם בבוקר יום שלישי כמו בהמון בקרים אחרים לא היה לי למי להתקשר, לחברה הטובה שעסוקה בבעיותה ולרוב לא מבינה את לחציי, לחברות אחרות שבדרך כלל מנחמות אך לא באמת עוזרות, לאמא שרק מהמחשבה שאני בוכה נכנסת ללחץ ובמקום להרגיע רק מלחיצה.
ושוב מצאתי את עצמי מנגבת את דמעותיי, שכן לאחרונה גילתי שאני היחידה שמסוגלת לכך, היחידה שמצליחה לנגב את דמעותיי היחידה שמצליחה להתמודד עם כאבי, אחרים פשוט לא מצליחים, לא מצליחים להבין את התסכול ולעיתים קרובות אני מראש מוותרת על הניסיון להסביר להם כי לרוב אני נתקלת באכזבה מהם.
וכבר הבנתי שאני טובה בזה, טובה בלנגב את הדמעות, את הדמעות שלי, את הדמעות של חברותיי ומכריי, אני טובה בזה, בלהגיד את המילים הנכונות ברגע הנכון, אני טובה בליצור הזדהות עם הכאב, אני טובה בזה וכנראה שבזה גורלי נחרץ, להקשיב לכאב של אחרים, לגב את דמעותיהם ואחר כך בלילה כשאני לבד לנגב גם את דמעותיי.
ונכון לעכשיו אני מחכה, לבנאדם שיכנס לחיי ואני אוכל פעם אחת להתפרק באמת, לחלוק את כאבי, בלי הצורך לנגב לאף אחד את הדמעות ורק להרגיש את היד שתנגב את שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
