היא רצתה לחוות אהבה, באמת שהיא רצתה.
היא הייתה אז רק ילדה, כשנפלה בקסמו, הוא היה מקסים, מצחיק וגדול ממנה בכמה שנים יפות, הוא ידע מלחמות, הוא ידע אהבות, הוא ידע והיא לא ידעה כלום.
תחילה היא נמשכה לחוכמתו, אך מהר מאוד גילתה שחוכמתה עולה על שלו, ואז היא נמשכה לקסמו, ואז מתחת לקיסמו היא מצאה כאב שאיים לכלות הכל,
הם התקרבו, הוא והיא, המסכים לאט לאט ירדו וכל פעם שפגשה היא בכאב היא לקחה אותו אלייה, היא חלקה איתו את כאבו.
היא הייתה רק ילדה, מה היא ידעה על כאב? מה היא ידעה על אהבה? והוא הוא ידע הכל גם על הכאב וגם על אהבה, והוא הצליח להכיל זאת אך היא לאט לאט התפרקה.
החוכמה שבזכותה התאהבה בו כבר לא משכה אותה, הקסם נעלם, ונשאר הכאב שאיחד בינהם.
פעמים רבות חשבה ללכת, פעמים רבות חשבה לנטוש את הספינה, אבל היא פחדה שלא יצליח הוא להתמודד עם עוד כאב, כי ראתה היא את כאבו וידעה שזהו כאב עצום, כאב של אובדן, ולא ידעה אם יצליח לאבד עוד משהו.
היא החליטה שהזמן ללכת הגיע, ושעם כאבו יצטרך להתמודד, לילות שלמים של התבגרות היא חוותה, לילות שלמים של חרדות לביטחונו, לילות שלמים של פחד מדם שעלול להישפך, לילות שלמים שלבסוף נגמרו והיא הרגישה שהגיע הזמן להתחיל לצעוד.
היא הייתה אז ילדה, כשהבטיחה לו את ליבה, היא לא חשבה שהבטחות כאלו שוות הרבה, אך רק אחרי שהלכה ממנו, שיצאה לדרכה במסע ההתבגרות הבינה שהבטחות כאלו שוות המון.
היא הייתה רק ילדה שהכל התחיל, וכשחזרה ללכת היא כבר התבגרה, חוכמתה עלתה על חוכמת כל מי שפגשה, היא כבר לא אותגרה מהכאב, לא אותגרה מאהבה, וקסם אישי לא השפיע עלייה.
היא הייתה רק ילדה, והיום היא בוגרת הולכת בדרכה, במסע די בודד בחיפוש אחרי ליבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
