במיונים למשהו כולשהו ביקשו ממני לספר על עצמי, אני חושבת שמבחינתי זאת הייתה תמיד שאלה מכשילה, תמיד פחדתי לדבר על עצמי גם עכשיו מיכוון שתמיד עולה בי הפחד שעצמי זה לא משהו טוב ולכן לספר עליו יכשיל אותי.
אז עכשיו החלטתי טיפה לספר על עצמי באמת לספר על עצמי בלי הפחד מה יחשבו עליי בלי הפחד שאני לא מספיק טובה.
בימים אלו אני מסיימת בית ספר,נשארו לי 3 בגרויות אחרונות, בחרתי ללמוד אמנות וביולוגיה שני הפכים שמתארים די טוב את תחומי העיניין שלי.
אני עוסקת באמנות מגיל מאוד קטן ואף פעם לא הערכתי את זה בעצמי, אני חושבת שהתחלתי להעריך את האמנות שלי רק בחודש האחרון לאחר שתערוכת הגמר שלי זכתה להתלהבות רבה ולהמון פירגון מהמשפחה שלי שהופתעו ממני.
ביולוגיה מבחינתי זה התחלת החלום, כמה שאני אוהבת אמנות אני לא רואה את עצמי עוסקת בזה בחיי כעבודה, אני בנאדם שצריך אתגרים, אתגריים חשיבתיים ובגלל זה אני אוהבת ללמוד, אני אוהבת לדעת דברים וכמה שיותר. תקופה לא קטנה התביישתי בצורך שלי לדעת הכל ולחקור על הכל, פחדתי מהקטלוג של בית ספר, של תיכון, כזאת שרק אוהבת ללמוד, המוזרה חסרת החיים. לעת סיום אני יכולה להגיד שאני באמת מוזרה ואני באמת אוהבת ללמוד אבל בהחלט יש לי חיים ואני דואגת להנות מכל רגע.
אני מחושבת, את זה לקחתי מאבא שלי, אני מחושבת ברמה אובססיבית, אני כל הזמן חושבת על העתיד, אני כל הזמן דואגת שכל מה שאני אעשה יהיה על הצד הטוב ביותר בכדי שבעתיד יהיה לי קל יותר, אני מחושבת ומודעת לכל טעות וכל שיקול שלי, אני מחושבת ולעיתים זה מונע ממני להיות ספונטנית ולהנות מהחיים, אני מחושבת מאוד ולפעמיים אני אוהבת את זה ולפעמיים לא.
כמו שאני מחושבת אני מאוד רגשנית, אבל רגשנית כלפיי מה שקורה בתוכי ולגבי תקופות בחיים שלי, אני לא בוכה בטקסים ולא בוכה סתם ככה, אני בוכה כשזה מתקשר לחיים שלי,אני בוכה כשזה פוגע בנקודות אישיות בתוכי, השנה הייתה השנה הראשונה שבכיתי בטקס יום הזכרון וזה היה תוך כדי המחשבות על אחי הנלחם, ועל כמה שהמלחמה הזאת שינתה אותו. אני רגשנית אבל גם הרגש שלי מחושב, אני לא אבכה סתם, אני לא אבכה כשאסיים בית ספר ואפרד סופית מכולם, אני לא בוכה כשמדברים על זה או מזכירים את זה, לא בכיתי אף פעם בגלל דברים כאלה פשוט מתוך האמונה שהחיים ממשיכים.
אני כותבת כבר כמה שנים, למגירה, זה התחיל במכתבים לעצמי, שנמצאים בקופסא קטנה ומאוד אישיים, ואז עבר ללכתוב קצת שירים שהם לא הכי מוצלחים אבל הם אני, ואז ללכתוב בוורד במחשב בתקייה סודית ביותר מהפחד שמישהו יקרא את מה שעובר לי בראש.
ואז החלטתי לפרסם פה, אני לא יודעת למה אני מניחה שמבחינתי זה פשוט הידיעה שאולי מישהו אחד קורא את מה שאני כותבת שגורם לי לסיפוק,זה כמו שלפעמיים אפילו חוות דעת אחת על ציור יכולה לגרום לי לאהוב אותו.
וזה קצת על עצמי, אולי קצת הרבה, סוף סוף אני המוזרה נחשפה, ואני אוהבת את זה, לא סתם לבלוג הזה קוראים different me כי פה אני באמת יכולה להיות שונה, אני יכולה להיות אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
