ישבתי שם לבד,
ישבתי בלי אף אחד תוהה מה הלאה בחייו, מחכה לקריאה, והרכבת מגיעה נכנסת לתחנה מסמנת שהגיע הזמן להחליט מה הלאה בחיי.
הרכבת פה לדקה, דקה להחלטה, להחלטה שתשנה הכל, אני יכולה לעלות ויכולה לחכות אבל מי יודע מתי תבוא הרכבת הבאה?
אנשים מתכנסים והרציף מתמלא ובמבט זריז מתסכלת עליהם, איזה סוג אני אחליט להיות אני לא יודעת, אולי אהיה מאלו שמחכים, אחכה לי עוד טיפה על הרציף, עד הרכבת הבאה, אולי לילה אשן שם אולי היא תגיע עוד דקה אבל אין לדעת, לרציף הזה אין לוח זמנים, רק רעש וצפירות.
אני מתרוממת מתחילה לצעוד לכיוון השפה ומסביבי יש לא מעט אנשים, חלקם לחוצים, מפחדים שאם לא יעלו עכשיו לא יעלו לעולם, ובאיזשהו מקום אני מבינה את הלחץ לעלות, להמשיך בחיים כי מי יודע מתי תגיע הרכבת הבאה ולאן היא תיסע.
ואני יודעת שאני קצת משני סוגי האנשים, קצת מהלחוצים מפחדת להפסיד את את ההזדמנות ומקצת מהמפחדים להמשיך הלאה בחיים, ופתאום אני נזכרת איך אבא דחף אותי תמיד להמשיך, תמיד אמר שאם אחכה ואחכה אמשיך לחכות לנצח ושלעולם לא אקפוץ למים אם רק אחשוב על כמה הם קרים.
ואז החלטתי לקפוץ, לקפוץ למים הקרים בפעם הראשונה באמת, לא הולכת על בטוח.
והרכבת מגיעה לתחנה, ואני עולה, נטולת מטען, מחכה להגיע לתחנה הבאה שתשנה את חיי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
