אף פעם לא באמת הרגשתי בנוח עם הגוף שלי,
תמיד היה משהו שהפריע לי, בתור ילדה הייתי ילדה רזה, רזה מאוד אפילו, אני זוכרת שדאגו לי כי לא אכלתי כלום והייתי בתת משקל, התבגרתי ובערך בכיתה ו' זה הישתנה, התחלתי לעלות במשקל ואז לא הייתה לי את המודעות שיש לי היום, עליתי ועליתי ולאט לאט צברתי כמה קילוגרמים עודפים,
ואז זה התחיל, עליתי לחטיבת ביניים ולא הרגשתי בנוח עם עצמי, עם הגוף שלי, לא הרגשתי בנוח עם הבטן שלי או עם הפנים שלי, הרגשתי שלא משנה מה אלבש או מה אגיד זה לא יהיה טוב מספיק, וזה נמשך ככה במשך 3 שנים, עד כיתה ט' התחלתי לצאת עם מישהו ולאט לאט הקילוגרמים פחתו, הרגשתי שאני צריכה להיות רזה יותר יפה יותר מהפחד שזה יגמר, ורזיתי, אחר כך נפרדנו, ושוב עליתי במשקל, וכרגיל לא הרגשתי בנוח עם הגוף שלי, פחדתי לחשוף את עצמי וללכת עם צמוד וקצר,פחדתי שיסתכלו עליי מוזר, ושמאחורי גבי יגידו כמה אני שמנה ומכוערת.
ואז כיתה יא' הגיעה ואחי סיפר לי על כמה הוא רזה ושהוא עושה דיאטה, ואני חיפשתי לי באינטרנט כמו לא מעט ילדות דיאטה, וכל מה שראיתי סביבי זה איך לא לאכול, איך לקצץ ולהרזות 5 קילו תוך שבוע, מה שנשמע לי בזמנו הבטחה די מרשימה, והחלטתי לנסות לעשות דיאטה לרדת, והתחלתי, אכלתי פעם ביום, גם כשהייתי חוזרת ב 16:00 מבית ספר הייתי אוכלת רק אז, בבית ספר שתיתי רק מים ומידי פעם אכלתי לי גזר, אמרתי לעצמי שזה בסדר ושזה שווה את זה, וירדתי, לא 5 קילו תוך שבוע אך תוך חודש פלוס מינוס כבר ירדתי 5 קילו, ולשמור על זה היה קשה, התחלתי להרגיש סחרחורות, ועייפות ואמרתי לעצמי שזה כלום, ידעתי מה משקל היעד שלי וידעתי שכבר הגעתי אליו אבל פחדתי להפסיק, פחדתי שאני אעלה את הכל בחזרה, פחדתי שאני אחשב שמנה, כל החברות הכי טובות שלי היו רזות, גבוהות יותר ממני, עם ירכיים שלא נוגעות אחת בשנייה, וגם אני רציתי להיות כזאת, רזה מה שחשבתי שבנים ירצו.
עבר קצת זמן מאז ואני סיימתי בית ספר לא מזמן, בדיוק לפני שנה כל זה קרה, ובקיץ הייתה מלחמה, הייתי בבית, לבד רוב היום, דאגתי, ולא היה לי יותר מידי מה לעשות כי הייתי כלואה כמו ציפור בכלוב, ואכלתי, עליתי קילו וחצי למשקל שהיה ממומלץ מבחינתי, למה שהיייתי צריכה, הסחרחורות פסקו והבנתי שמה שעשיתי זאת לא הדרך לחיים בריאים יותר, זאת הדרך לרצות, לנסות להיות האידאל.
גם היום אני שומרת על המשקל, אבל באיזון לא כמו פעם, לא מרעיבה את עצמי, אוכלת הכל פשוט בכמויות ובמודעות,מנסה כמה שפחות לרצות, להשוות, כל הזמן אומרת לעצמי שאני לא חברות שלי, וכנראה שהיריכיים שלי ימשיכו לגעת אחת בשנייה ושזה לא סוף העולם, אני הולכת עם צמוד, כי אני יכולה, אני מרשה לעצמי ללכת עם מה שאני רוצה, ומה שאני חושבת שיפה ומכבד את הגוף שלי פשוט כי קיבלתי אותו.
האומנם אני כבר לא סובלת מכמה קילוגרמים עודפים, אבל אני עדיין מנסה לשמור על עצמי, אני יודעת שזה קל להיות ממוצעת לא להיות שמנה ולא רזה, לא מלאה ולא שחיפית, פשוט להיות רגילה, אבל לפעמיים אני מבינה שדווקא זה קשה, להיות זאת שתמיד כמעט רזה, כמעט בעלת גוף מושלם, כמעט יכולה להרגיש חופשי, כמעט לא מקבלת ביקורות על מה היא אוכלת ומה היא לובשת ואיך היא נראת, אבל רק כמעט, והכמעט הזה לא מספיק הוא קשה יותר הוא מתסכל יותר.
על הסחרחורות שחוויתי לא סיפרתי לאף אחת, או לאף אחד, התביישתי בהן, התביישתי בזה שאני רק כמעט, ליד בנות שהן האידאל אני תמיד אהיה הכמעט, וזה קשה, ובגלל זה החוויה הזאת היא הסוד שלי, הכמעט הזה הוא שלי וקשה לדבר עליו, וקשה להשלים איתו אבל כל יום אני מנסה להשלים טיפה יותר עם איך שאני נראת, להזכיר לעצמי שהכמעט הזה הוא מה שאני משדרת, ואם אני לא אשדר אותו אני כבר לא אהיה כמעט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
