הנה זה נגמר, הכל נגמר ועכשיו אני צריכה לחייך ולהגיד כמה טוב היה.
הנה זה נגמר, ועכשיו אני אמורה לבכות ולהגיד כמה חבל ושהכל עבר במהרה.
הנה זה נגמר והאמת אני שמחה, אני שמחה שזה נגמר,
ולא כי היה לי רע, לפחות לא רוב הזמן, פשוט רוב הזמן לא היה לי טוב.
כולם משחקים אותה עצובים, כואבים כאילו באמת היה אכפת להם,
ביננו כואב להם רק כי הם יודעים שעכשיו מתחילים החיים,
כואב להם כי הם יודעים שזה לא ישנה אם הם היו הכי מקובלים,
כואב להם כי עכשיו זה לא באמת משנה אם יש להם בריכה בבית או ג'קוזי מפואר,
כואב להם כי הם יודעים שעכשיו הם בזכות עצמם,
וביננו חלקם הגדול יודע שזה נגמר, תקופת הזוהר והערצה.
אבל זה בסדר וזה מקובל על כולם, התיכון נגמר ומעכשיו כללי משחק השתנו.
אז אולי לא היו לי מאה חברים, ולא הוזמנתי לכל מסיבת יומולדת אבל לפחות הכרתי חברים לחיים,
לפחות מי שעמד לצידי יעמוד לצידי גם אחרי שהכל יגמר והאורות יכבו.
והנה זה נגמר, והאמת אני קצת שמחה, למרות שלא היה לי רע ,
אני שמחה כי אני מקבלת הזדמנות נוספת להוכיח את עצמי מול החיים, מול אנשים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
