בוקר טוב אני לוחשת לך,
מקרבת את שפתי לפיך, מנשקת אותך,
בוקר טוב אתה עונה לי, יבש, קר, מרוחק.
אני קמה מתלבשת ומתארגנת ליום חדש ואתה אתה נשאר במיטה.
אני מתקרבת אלייך ואתה כאילו חולם בהקיץ לא רואה אותי לא מבחין,
אפילו לבשתי את החליפה שאתה כל כך שונא שאני לובשת, אתה תמיד אומר שהיא סקסית מידי לעבודה,
אבל הבוקר אתה לא מבחין, אתה בשלך, במיטה מתחת לשמיכה במקום הבטוח שלך.
אני יוצאת מהבית חושבת לעצמי איך הכל השתנה, איך תאונה אחת גרמה לך לפחד למוות, לא להיות מסוגל לצאת מהמיטה.
אני חושבת לעצמי כמה הייתי רוצה לחזור אחורה בזמן, לא לעצבן אותך כשאתה נוהג, לא להתווכח איתך מבעד למיקרופון,
אני הולכת לעבודה ומאשימה את עצמי שבגללי אתה לא מסוגל לצאת מהמיטה, שבגללי אתה מפחד לצאת מהבית, שבגללי אתה מפחד לאהוב,
והכל רק בגללי, כי אני הייתי חייבת לעצבן אותך, הכל קרה רק בגללי.
כל בוקר אני קמה, מנשקת אותך, מראה אהבה, אבל אתה כל כך מרוחק,
פה ולא פה, חולם, או שאולי אלו לא חלומות אלו סיוטים, כל בוקר אני רואה את פנייך הסובלות המתעוותות מכאב וזה רק בגללי.
אתה התנגשת בעמוד והילדה ההיא בסדר גמור, היא רק בת 3 וההורים שלה רק לשנייה לא הבחינו והיא כבר חצתה את הכביש, ואתה אתה היית כל כך עסוק בי שלא שמת לב אלייה, ורק בשנייה האחרונה סטית מהכביש, היא בסדר גמור ואתה עם צלקות,צלקות נפשיות.
כשהגעתי לבית החולים כל כך דאגתי לך, עולמי חרב עליי ואני האשמתי את עצמי בזה, ואתה? אתה לא עזרת לי להמשיך,
חיבקתי אותך הרמת את ראשך והבטת ישר לתוך עיני, פיך נפתח ויבבה חלושה יצאה ממנו, כמו מן בכי כזה,
אני לא אשכח מה אמרת לי, כי כל לילה זה רודף אותי בסיוטים שלי,
המבט שלך והקול השבור האומר לי שזה אשמתי, שכמעט הרגת ילדה קטנה באשמתי, ומאז באשמתי אתה לא יוצא מהמיטה,
באשמתי אתה מתחבא מתחת לשמיכות, באשמתי אתה כבר לא מסוגל להסתכל עליי.
ואני קמה כל בוקר, אומרת לך בוקר טוב, מנשקת אותך אבל אתה? אתה לא שם אתה באותם רגעים שקרו באשמתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
