Different Me

כמה שאני שונאת אותך צעקתי עלייך, צעקתי והלכתי ואתה נשארת שם דומם לא יודע מה להגיב.

כמה שאני שונאת אותך חשבתי בליבי, ואני ממשיכה ללכת, ואתה נשאר שם וההליכה שלי לאט לאט נהיית ריצה.

כמה שאני שונאת אותך צעקתי, לעצמי, אני רצתי ואתה נשארת שם, ועכשיו אני לבד עם השנאה.

פעם זה לא היה ככה, זה היה שונה, כשכאב לי אז ליטפת, כשבכיתי אז ניגבת את דמעותי.

פעם זה לא היה ככה, היית מחייך אליי, צוחק מהבדיחות שלי, היית מלטף מענג.

פעם זה לא היה ככה, פעם כעסת עליי, פעם היית כואב בגללי, והיום אתה נטול רגשות.

היום אתה כבר לא אוהב אותי, אתה אוהב את ההרגל את השיגרה.

היום אתה כבר לא אוהב אותי, אתה אוהב אותה אבל מפחד להתחיל הכל מהתחלה.

היום אתה כבר לא אוהב אותי, אני פשוט נוחה לך, קלה לך להבנה ולתמרון, ואני נשארת תלויה.

אני תלויה בגללך, לא מסוגלת להיפרד ממך כי אני כן אוהבת אותך.

אני תלויה בגללך, אני כועסת וצועקת ואנחנו רבים כל הזמן.

אני תלויה בגללך, ואתה לא משחרר אותי, לך זה קל.

פעם היית רודף אחרי, תופס לי את היד ומנשק אותי בעוצמה, וכל פעם שאני עוזבת ככה, נשארת איתך חלק מהנשמה שלי.

תן לי ללכת,תגיד שזה נגמר, תשתיק אותי כי כבר נמאס לי לצעוק עליך, פעם גם כששנאתי אותך אז אהבתי אותך אבל היום אני שונאת וההרגשה לא עוברת.

הנה זה נגמר, הכל נגמר ועכשיו אני צריכה לחייך ולהגיד כמה טוב היה.

הנה זה נגמר, ועכשיו אני אמורה לבכות ולהגיד כמה חבל ושהכל עבר במהרה.

הנה זה נגמר והאמת אני שמחה, אני שמחה שזה נגמר,

ולא כי היה לי רע, לפחות לא רוב הזמן, פשוט רוב הזמן לא היה לי טוב.

כולם משחקים אותה עצובים, כואבים כאילו באמת היה אכפת להם, 

ביננו כואב להם רק כי הם יודעים שעכשיו מתחילים החיים,

כואב להם כי הם יודעים שזה לא ישנה אם הם היו הכי מקובלים, 

כואב להם כי עכשיו זה לא באמת משנה אם יש להם בריכה בבית או ג'קוזי מפואר,

כואב להם כי הם יודעים שעכשיו הם בזכות עצמם,

וביננו חלקם הגדול יודע שזה נגמר, תקופת הזוהר והערצה.

אבל זה בסדר וזה מקובל על כולם, התיכון נגמר ומעכשיו כללי משחק השתנו.

אז אולי לא היו לי מאה חברים, ולא הוזמנתי לכל מסיבת יומולדת אבל לפחות הכרתי חברים לחיים,

לפחות מי שעמד לצידי יעמוד לצידי גם אחרי שהכל יגמר והאורות יכבו.

והנה זה נגמר, והאמת אני קצת שמחה, למרות שלא היה לי רע ,

אני שמחה כי אני מקבלת הזדמנות נוספת להוכיח את עצמי מול החיים, מול אנשים.

אני מפחדת לחשתי לו,

אני מפחדת, אני מפחדת להרפות.

אל תפחדי הוא לחש לי, אני אהיה פה בשבילך תמיד.

וככה הרפתי והפחד הכי גדול שלי התממש.

אני יכול לבקר אותה שאלתי? 

רק ל10 דקות הוא ענה, אתה מכיר את הכללים, 10 דקות אפילו לא שנייה יותר.

אני פה אחותי לחשתי לה,

אבל הרפתי כבר היא ענתה לי, איך אתה פה?

אני פה, אני דואג לך,הבטחתי לך שתמיד אהיה פה בשבילך, והנה אני פה בשבילך.

אתה לא פה היא צעקה, זה רק חלום,

התקרבתי, ליטפתי את שיערה כמו שהייתי מלטף כשהייתה באה אליי אחרי ריב עם ההורים, זה רק חלום, אבל אני פה אמרתי, פה בשבילך.

הבטחת שלא תעזוב אותי לעולם, אמרה בבכי,

אני יודע עניתי, אבל הייתי צריך להגן עלייך, על הבית על החברים, הייתי צריך להגן אני מצטער.

אל תלך, אל תעזוב אותי תשאר איתי פה היא אמרה, ולשנייה רציתי להגיד לה שאני אשאר, אבל השעון מתקתק ולא נשאר לי הרבה זמן להיות איתה.

אני צריך להגיד לך משהו אחות קטנה, לפני שאני הולך, אל תשכחי אותי, ואל תשכחי שאני אוהב אותך, ובבקשה אל תכעסי ואני יודע שזה בקשה נוראית לבקש אבל אל תכעסי עליי, לא הייתה שנייה שלא חשבתי עליכם, תיהיי חזקה, בשביל אבא בשביל אמא הם זקוקים לך.

אני אוהב אותך אחות קטנה, ואני מבטיח שעוד אבוא לבקר,

נישקתי את מיצחה, הדמעות בחלומה לא הפסיקו לזלוג,

ביי אחות קטנה עוד ניפגש אני מבטיח אמרתי, ובכך נגמרה שיחתנו.