בבלוג זה
בכל הבלוגים
אתה התרחקת ואני כבר הבנתי שזה נגמר, אם אפשר להגיד שהיה משהו בשביל שזה באמת יגמר, אתה אמרת שאתה יודע שאני עוברת תקופה קצת קשה ושתהייה פה כדי לעזור לי אבל בתכלס אתה לא היית ואני מצאתי את עצמי לבד.
זה בסדר אמרתי לעצמי, זה בסדר וזה הגיוני, יש לו חברה, יש לו דירה, יש לו חיים ואני אני צריכה להמשיך בחיי, וכבר התחלתי להשלים עם זה, השלמתי עם כך שאני דפוקה ומחפשת רק דברים לא אפשריים, השלמתי עם זה שאולי עדיף לי להיות לבד ובהחלט השלמתי עם זה שאני צריכה להמשיך הלאה.
והמשכתי, באמת שכן, התחלתי כבר לסדר לעצמי את החיים, את השנה, לתכנן תכניות, להיפתח לאנשים חדשים ולהתחיל את המסגרת החדשה שכל כך השתוקקתי לה.
שבוע ואני עוזבת חשבתי לעצמי, שבוע זה כל מה שנשאר אבל אתה אתה כאילו קראת את זה, שלחת לי הודעה מתנצלת שהחברה מקנאה בי, שאתה יודע שזה שטותי אבל אי אפשר לדבר כשהיא בסביבה, ואני שכל כך התאמצתי להמשיך הלאה נפלתי בפח הזה, בפח שאומר שכן חשובה לך הידידות שלנו וכן אכפת לך ממני, ואז גם דאגת להוסיף שאתה נורא מתגעגע לשיחות שלנו ושמחר אתה פנוי כל היום לדבר.
ואני אני נפלתי בזה וחיכיתי למחר חיכיתי לשיחה השיחה שלא הגיעה, ושוב בשעה לא הגיונית בלילה קיבלתי ממך הודעה, ושוב אמרת שאתה נורא מצטער אבל היא בסוף נשארה איתך כל היום מתנצל על כך שלא יכולנו לדבר, מתנצל על ההתנהגות שלה אבל ממשיך לדבר איתי בסתר.
ושוב בשעה מאוחרת אנחנו מדברים, אתה מתנצל ואני אומרת שאקח מרחק, אתה אומר לי שאני שטותית ואיכשהו השיחה ממשיכה, ואתה אומר לי שאני נאיבית ואתה אוהב את זה בי, ואתה אומר לי שאני בנאדם מיוחד אבל אתה אומר לי את זה ב4 בבוקר בהודעות לא הודעות, כשהיא ישנה ואתה מפחד שהיא תגלה כי היא מקנאה.
והשיחה נגמרת אך לפני שהכל נגמר הייתי חייבת להגיד לך אחת ולתמיד שעוד כמה ימים אני עוזבת מתחילה מחדש, אני ממשיכה להסביר שכנראה שזאת שיחתנו האחרונה וכרגיל אתה לא מבין למה, ואומר שזה יהיה לך חסר.
ופתאום הכל היה נראה אחרת, ראיתי את הסוף, אנחנו נפסיק לדבר, אתה תמשיך בחייך איתה עם האפשרית ואני אמשיך בחיי אמשיך להיקלע למצבים לא אפשריים.