טה דה בום בום בום, טה דה בום בום בום

דילמה של אמצע הלילה- האם בכל זאת לנסות להמשיך להתעקש לעבור גיור במוסד שמחשיב אותי כפי שאני עכשיו לפחות טובה ופחות שווה ממיהודי מלידה, או לעזוב את זה ולחיות טוב למרות זאת?

איפה נמצא הגבול בין בריחה לבין מאבק על מי שאתה?

לפני כמה ימים הפסיכיאטר אמר לי, שהם שם ברבנות מנסים לשבור אותך.

היום הספר אמר לי, שהוא מרגיש שאני נגררת לשטיפת המוח שלהם.

אנשים מסביבי גם מתחלקים למחנות שונים... חלק אומרים לי "את לא צריכה לעשות את זה, את בסדר כפי שאת, אם את רוצה חופה אז פשוט תעשי חופה רפורמית". אם אני בסדר כפי שאני, למה אני לא יכולה להיות פשוט מוכרת כיהודיה?
ואחרים אומרים, "מה לעשות, ככה זה פה. תעשי את זה לפחות בשביל הילדים". אבל לעשות *מה* בשביל הילדים? להוכיח להם שמילה של אנשים זרים שווה יותר מהערך העצמי שלהם? שמותר ולגיטימי לאנשים האלה להחליט בשבילם איך לחיות ואיך לאהוב? הם באמת יהיו מואשרים יותר ככה? אני לא יכולה שלא להרגיש שה"הקרבה" הזאת היא מסוג ההקרבות לשם ההקרבה עצמה, ולא כי באמת תשיג משהו משמעותי. אם הייתי יודעת משמעותית שיהודים שמתקבלים אצל הרבנות הראשית מאושרים יותר וטוב להם יותר, הייתי כנראה בולעת את הגלולה המרה ועושה את זה, אם לא למעני אז למענם. אבל כל מה אני רואה זה שיהודים ממש לא יותר מאושרים מכל השאר, ואם כבר מדברים על הרבנות- אז הרבה גם לא מרוצים ממנה (עם זאת ברגע שמתחיל דיבור על להיפטר מממנה, פתאום כולם נזכרים למה היא טובה וכמה שזה יהיה אנטי דתי או אנטי יהודי לעשות את זה ושלא ייתכן דבר כזה במדינת ישראל...).

אני מניחה שמה שאני באמת רוצה זה מה שאנשים מסויימים יקראו "לרקוד על שתי חתונות". אני הייתי רוצה להיות חלק מהעם שלי בלי שיעשו לי דין וחשבון, בת או נכדה של מי אני, או עד כמה חרדיה יראת השם אני. להתחתן בו, להקים בו משפחה, לקבל ממנו תמיכה בדיוק כמו כל יהודי או ישראלי. הסטנדרטים של הרבנות- בישראל ספציפית, הם מטופשים. הרוב פה יהודי, אחריו מוסלמי (שזאת לא בעיה לזהות או לדעת), רק כמה מאות אכן מוכרים כחסרי דת (ואלו הם לא יהודים שהצהירו על עצמם ככאלה, אלו עדיין מתוייגים כיהודים ע"פ משרד הפנים), וכמה עשרות שמתפלגים לנוצרים ודרוזים.

יש הגיון לכפות על אוכלוסייה כזאת חוקים כה נוקשים של דת? ממה הרבנות מפחדת? יהודים התבוללו מאז ומתמיד בגולה, ובישראל הסיכויי אפילו עוד יותר קטן משמעותית. נצרף לזה גם את העובדה שהם מחתנים בלי בעיה יהודים חילוניים בלי למצמץ (ודי מכריחים אותם לבחור בין חתונה דתית בארץ לטיסה לחו"ל, ועם המחירים של חתונה בחו"ל כיום לא נראה לי שזה מה שיגרום להם להיכנע ללחץ ולהיכנס לחופה), וגם את העובדה שזוגות שלא מקובלים אצלם עדיין יגורו ביחד ויקימו משפחה על אפם ועל חמותם, וזוגות דתיים שמחמירים יחמירו גם בלי עזרתם...
בסופו של דבר נשאלת שוב ושוב למשך עשורים אותה שאלה-
לשם מה זה טוב? מה זה נותן לרבנות? מה זה נותן לקהילה הדתית? מה זה נותן לנו כעם בכלל?
אני לא בחרתי להתחתן עם עילוי ישיבה או משהו, ואני לא הולכת להקים בית בישראל עם אחד כזה ולגדל יחד איתו ילדים. וזה בסדר, יש אנשים שהייעוד שלהם זה להיות עילוי ויש כאלה שהייעוד שלהם זה להיות נשותיהם. אין לי שום תוכניות או כיוון מיוחד כזה בחיים, יש לי את המקום שלי בעולם ואין לי שום צורך או כוונה לשנות אותו. כנ"ל לבעלי. אז אנחנו לא כאלה דתיים, אז מה? כולם צריכים להיות כאלה? בבקשה לא להילחץ, המשיח יגיע כשהוא יגיע גם בלי הכפייה הדתית. נראה לי שהוא אפילו ישמח מאוד אם תשחררו קצת, במיוחד אם לוקחים בחשבון את השמועות השונות סביבי כמו הרכיבה על החמור הלבן בירושלים (או אפילו טוב יותר, אם אני לא טועה יש אמונה דרוזית שהוא יוולד לגבר).