טה דה בום בום בום, טה דה בום בום בום

בתקופה זו, רק מתחילה שבוע עשירי וכבר מרגישה את השינויים בדרך החשיבה והמצבי רוח. לפעמים מרגישה מבוהלת מההריון, חושבת לעצמי מה עשיתי? אני באמת צריכה את זה עכשיו? מה אני אעשה עם התינוק הזה? אני מסתכלת על חלק מהילדים והתינוקות ומזדעזעת עם מה שאני עומדת להתמודד. מנגד אני חושבת שהם פשוט מקסימים. אבל כל זה נהיה לא משנה, כי גיליתי שאני מתחילה לאבד עניין ברוב הפרזיטים ולהתמקד רק בקיומו של אחד.

לאט לאט אני שמה לב, איך אני מתחילה לעשות הכל בשבילו. אני אוכלת בשבילו, נושמת בשבילו, מנסה לנוח ולישון בשבילו. אני מאבדת את הצלם של עצמי ומתחילה לעבור לקיום שמיועד רק למען אחד. האחד שלמענו אני סובלת, כואבת, ועוד אסבול. למענו אעבור את הגיהנום ובחזרה כדי לדאוג לו. ואני אפילו לא יודעת כלום עליו, לא את שמו, לא את מראה פניו, לא את הריח, לא את קול הבכי. אפילו לא את המין. וכבר הכל מתחיל להיות סובב סביבו.

אכן, הריון מחרפן, תרתי משמע. יכולה להבין את האמהות שגילו סיכויי למום או נכות ולא יכלו להפיל. איך אפשר להרוג במו ידייך משהו שאת חיה למענו יום יום, שעה שעה? ההגיון הבריא כבר לא עובד פה יותר, המוח האמהי והאינסטינקט שלו דוחף אותנו להגן ולשמור על הצאצא בכל מחיר. 

וזה לא שאני מרגישה אהבה. אני לא אוהבת ולא שונאת את היצור שאני מגדלת ברחמי. אני בפשטות חיה למענו, וכנראה אגיע גם למצב שאהיה מוכנה למות למענו, אם רק זה יבטיח שישרוד.

זה מזכיר לי את האימרה, שבעלים נוטים לקנא ברך הנולד בגלל המסירות שבת זוגתם מראה כלפיו, במיוחד אם מדובר בבן זכר. כמובן זה כנראה לא חד משמעי בשביל כולם. 

לפי דעתי למרות המסירות שלי יקח לי הרבה זמן באמת לאהוב את הילד שלי. זה לא יגרע מהמסירות וההקרבה שלי למענו, אבל אני יודעת בצורה נקייה, שלפחות בהתחלה זה לא נעשה מאהבה. אי אפשר לאהוב מה שלא מכירים. אפשר רק להיות אובססיים אליו. מבחינתי בזה המצב מסתכם, אמהות פשוט מפתחות אובססיה לפרי בטנן, עד שהן מסוגלות להכיר אותו ולהתאהב בו. ואז ההתאהבות חולפת ומשאירה מקום לאהבה, בה אנחנו מבינות שהילד שלנו לא מושלם כפי שחשבנו, אבל זה לא נורא והוא עדיין יקר ואהוב עבורנו. 

יכול להיות שחלק מהאמהות נשאבות לתסביכים והחרדות הפרטיים שלהם במהלך ההריון, כאלה שמפריעים להם לפתח את הקשר התקין לעובר שעם הזמן גודל לתינוק, אבל אני די בטוחה שהאובססיה וההרגשה שאת חיה למען שניים (ויותר למען השני מאשר את עצמך) קיימת אצל כולן. אלו מחשבות אינדיווידואליות לחלוטין ולא מגובות כמעט בדבר מלבד מעט ספרות על המוח וההורמונים, וכמובן החוויה האישית, אבל ככה אני מאמינה.