בדיוק ככה..
לא יודעת מאיפה להתחיל.
בחודש האחרון עבר עליי כל כך הרבה...
הבגרויות על הפנים, אני לא מתקדמת לשום מקום.. כל יום הוא מלחמה בשבילי.
אני מרגישה שאני מאכזבת את כולם.
את אמא, בסטודיו, בלימודים, את החבר.
לא רוצה לחשוב מה עובר עליו בכלל איך הוא סובל אותי ? אני כל כך אוהבת אותו.. והוא כל כך תומך.
זה כיף...
הרגשתי שיפור באמת שהצלחתי לייצב את עצמי בחודש האחרון השיחות עם הפסיכולוגית עזרו לי ממש והבנתי איפה אני נמצאת..
הבנתי שאני צריכה לעלות למעלה, הרגשתי שאני מתגעגעת למי שהייתי פעם.
שמחת החיים שהייתה לי, הייתי אוכלת בלי לדפוק חשבון, הייתי חייה.
אבל זה קשה.
אני חלשה, עייפה, שונאת את עצמי, פעם 46 פעם 47 ואפילו 45 לשמחתי.. עד שבאחד הימים התעלפתי, הסחרחורות שהיו לי וכאבי הראש לא עניינו אותי.. זה קרה פשוט באמצע הרחוב.. כולם היו בהיסטריה..
אני לא מכירה את עצמי ככה, חסרת בטחון, ביקורתית כלפי עצמי בצורה מחרידה, כבויה..
השבוע האחרון היה השיא.. הרגשתי כל כך לבד יותר מתמיד חשבתי שדיי מספיק עם זה אני חייבת לחזור לחיות ולהנות אני הורסת לעצמי הכל.
החלטתי שאני יאכל באופן מסודר, לראות אולי זה לא כזה נורא.
אלוהים. כמה רע לי. לא הצלחתי להקיא, אכלתי בכמויות כל כך הרבה שטויות אכלתי בלי הגבלה כל מה שלא אכלתי כמעט חצי שנה.
אני שונאת את עצמי אני 48.8 ואני שמנה כל כך שמנה.
מתגעגעת לבטן שנדבקת לגב ולרגליים הדקיקות, לא מסוגלת לצאת מהבית אני מרגישה נורא.
זהו אני מסוגלת ואני יעמוד בזה, חוזרת למשקל שלי, להרגיש את הצלעות, לקרקורים, להכל.
אני חייבת את זה לעצמי..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
