השמש שוקעת, הצללים מתעוררים, נעים להם הנה והנה, חרשים כמו הדממה ורק הרוח שורקת לה מנגינה חירשת. החשכה יורדת, האור כבה, ואין ירח ואין
כוכב להאיר את הדרך לנווד אשר איבד דרכו בחשכה. יללות תנים חותכות את הדממה. הירח מציץ מהעננים, פס של אור שמאיר את עיני הזאבים הרעבים.
הנווד קפא, החלחלה מתפשטת עד לשד עצמותיו. אור חזק מאיר עיניו, אך אין זה פנס. חייו חולפים לנגד עיניו, רגעים מתוקים וזכרונות כאובים.
אך כעת הוא יודע, כעת הוא נזכר. הערפל התפוגג, הוא רואה מדוע ולמה לדרך פנה, מדוע ולמה עליו להמשיך, מדוע ולמה עליו את הדרך לסיים, ביעד ולא
בפי זאבים. עם מקל בידו הוא פונה לשיחים, פונה לעמוד מול הזאבים הרעבים. אך רבה פליאתו כשאין איש הפוגש את פניו, כשאין זכר לצל צילו של אויב,
ואין אלו תנים, אלא רק צרצרים. אין דרכו סוגה בשושנים, אך אין היא משבילי גחלים.
החיים שוקעים להם בתרדמה, נעטפים בערפל, אך אין זהו הסוף ואין זו התחלה, זהו רק רגע, שבריר של שניה. חלק משלם, חלק ממנגינה, חלק מעולם,
יקום אינסופי של אורות וצללים.
אם לא תהיה שקיעה, איך תבוא זריחה? אם לא יהיה חושך, האם יהיה אור? אם לא יהיה פחד, מהו אומץ? אם יעלם היאוש, מהי תקווה?
כינוי:
Salonica
בבלוג זה
בכל הבלוגים
