אז עברה לה כבר שנה מאז החל מבצע צוק איתן, המבצע הצבאי הארוך ביותר שבו היה מעורב העורף, לפחות הארוך ביותר שאני זוכרת.
הכל נמשך 7 שבועות: מה- 8 ביולי ועד ה-26 באוגוסט. או לפחות כך מגדירים את משך זמן המבצע. בשבילנו, תושבי הדרום, זה התחיל
הרבה זמן לפני ועד היום לא נגמר. הזיכרון מהאזעקות לא הטשטש וככל הנראה זה גם לא יקרה אף פעם, הציפייה לעוד "זליגה" של טיל
מלווה אותנו בחיי היום יום, אנחנו יודעים שזה לא נגמר, אך כל מה שנשאר לנו לעשות זה לתהות לגבי תאריך ההתחלה של המבצע הבא.
אז מתי עוד "זליגה" של טיל מהרצועה והתקפת נגד של צה"ל תיגרר למבצע רחב היקף נוסף? זה יכול לקרות בעוד שנה, בעוד חודש,
בעוד שבוע ואפילו מחר. כן כן, אפילו מחר. הבטיחו לנו הגנה, הרתעה, ביטחון. מה קיבלנו מכל זה? כלום. המציאות היא שבכל יום ויום
אנחנו חיים בחשש ובציפייה ל"הסלמה" נוספת בדרום.
ככה אנחנו חיים ב- 7 השנים האחרונות, מאז מבצע עופרת יצוקה. תושבי עוטף עזה חיים במציאות הזאת למעלה מ 14 שנים. ילדים
נולדים לתוך המציאות הזאת ולא מכירים חיים אחרים. במקום שירי ערש שירדימו אותם, הם מתעוררים לצלילם של האזעקות, של הצבע
האדום, לתוך עולם של חרדה ופחד, עולם של מרחבים מוגנים, עולם של תרגלי הכנה למלחמה, עולם שבו סירטוני פיקוד העורף מתפרסמים
ביחד עם הפרסומות, עולם שבו גם "בשעת שלום" אין אפילו צל צילו של ביטחון.
אז איך לסכם את המבצע? הוא לא השיג לנו לא ביטחון, לא אהדה בעולם, לא שלום. המבצע הזה וכך גם מבצעים שהתרחשו בעבר
ויתרחשו בעתיד, לא יביאו לנו תוצאות לתווך ארוך. התוצאות שהם משיגים הם רק תוצאות לתווך קצר. אז נכון, שהמבצע האחרון היה
חיוני בשביל להבטיח לנו שנה יחסית "שקטה" מבחינת ירי טילים. אבל "השלום" הזה ימשך אך ורק עד הרגע שבו חמאס יצליח להשתקם
ולחדש את מלאי הטילים שלו. מה יקרה אחרי? זוהי שאלה רטורית שכולנו יודעים את התשובה עליה.
כינוי:
Salonica
בבלוג זה
בכל הבלוגים
