אין לי את האופציה להתפרק, פשוט אין לי אותה. אז מה אם החברה הכי טובה שלי יוצאת עם הבחור שאני כל כך רוצה? זו אשמתי. אני לא אמרתי לה שככה אני מרגישה.
אז מה אם ההפרעות אכילה שלי הולכות ומתדרדרות? זו אשמתי, אני הכנסתי את עצמי אל הבלאגן הזה.
אז מה אם אני אובססיבית? אני גרמתי לזה לקרות.
וגם אם לא הייתי אחראית לכל הדברים האלו, אני בכל מקרה היחידה שיודעת.
אין לי אופציה לקרוס תחת הפרפקציוניזם, לצרוח את האמת, לבכות עם חברות שלי, אין לי. הן לא מכירות אותי. זו לא הבעיה שלהן, זו הבעיה שלי. ההתמודדות שלי. אני לא רוצה להרוס להן, טוב להן, למה לעשות את זה קשה יותר?
זו הרגשה טובה בסך הכל, שאני לא יכולה להתפרק כי אם אני אעשה את זה לא יהיה אף אחד שיאסוף את השברים, אף אחד שיבלום את הנפילה. אם אני אתפרק אף אחד לא יופיע, אני אשאר לבד אבל שבורה יותר. פגיעה יותר. חשופה יותר.
יש משהו מרגש בעובדה שהחברות שלי לא יודעות עליי כלום. משהו מרוחק אבל בטוח. אין לי אף אחד.
מצד שני, אם באמת לא היה לי אף אחד, איך זה שיש לי כל כך הרבה אנשים לאכזב?
אני מנסה להתבגר, להדחיק את הרגשות כי הם יעברו, הם תמיד עוברים, הרגשות, אני אשכח אותו.
מצד שני, ניסיתי להדחיק את הרגשות האלו בשנתיים האחרונות אז דווקא שהיא יוצאת איתו אני אפסיק לאהוב אותו?
אני שמחה שזו היא שאיתו. זה רע, אני יודעת. אבל היא שמחה איתו, היא כל כך טיפשה ולא מבינה שכל מה שהוא רוצה זה סקס. אם זו הייתי אני? בטח, הייתי שוכבת איתו, אוהבת אותו ואז הוא היה נפרד ממני והייתי עצובה, יותר. ואז לה לא היה את האופציה לצאת איתו גם אם היא היתה רוצה כי הוא היה האקס המרושע שלי. כן, אני שמחה שככה זה יצא. ואני ומערכות יחסים אינטימיות לא מחבבות אחת את השניה בכל מקרה.
אבל לראות אותם מתנשקים, לראות את היד שלו מחבקת לה את הכתף, את האצבעות שלו מדגדגות אותה, אני לא יכולה להכחיש, אני רוצה את זה כל כך. אני זקוקה למישהו שירצה אותי, גם אם רק בשביל סקס, אני צריכה מישהו כזה.
אני עדיף שזה יצא ככה, הרגשות יעברו ואני אתמודד ואמשיך לומר לעצמי שמה שלא הורג אותך מחשל אותך, למרות שאני בכלל לא חושבת כה. מה שלא הורג אותך פוצע אותך אנושות ומשאיר אותך גוסס. אבל היי, בואו נהיה אופטימים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Miamo