שט אל הבוהמיה

אמא שלה מתקשרת אליה פעם ביום, ככה סתם באמצע היום. שואלת לשלומה. שואלת איפה היא, בלי טונים מאשימים, בלי כעס, רק כדי לדעת. רק כי זה מעניין. הקנאה מכרסמת אותי. 

אמא שלי לא רוצה לשמוע אותי בכלל. או לראות אותי. או לזכור שאני הבת שלה. או לזכור שאני אדם שקיים והולך ונושם ונופל. אם כבר לדבר על ליפול. אני כל כך מגושמת בזמן האחרון. לפני שלושה ימים מעדתי באמצע רחוב ונפלתי על הפרצוף וירד לי דם מהסנטר. למזלי אף אחד לא ראה. לפני יומיים הכנסתי לעצמי מברשת שיניים לעין בטעות. אתמול חלמתי בהקיץ וכמעט פספסתי את התחנה באוטובוס. היום נחתכתי מקופסת שימורים של תירס. אני כל הזמן חולמת בהקיץ וזה עוזר לי להתנתק מהמציאות. אני שולחת את המוח שלי לאיזה חופשה בתאילנד והגוף שלי עדיין נמצא פה. היא אומרת שאני חולה ושאני צריכה טיפול. זה נכון, אני לא מכחישה. היא חושבת שזה סותר את העבודה שהיא חולה וגם צריכה טיפול.

שיקרתי המון. אין לי דרך אחרת להתנהל בתוך המעגל הקטן והמלוכלך הזה מבלי לשקר. אין לי דרך להתפתח פה או לצמוח מבלי לשקר. אני לא מכירה את עצמי יותר. אני לא אני. הם לא הם. אף אחד לא יותר אף אחד בשבילי. 

הרעש של הטלוויזיה מפריעה לי לישון בלילות. לפעמים אני מקפלת כביסה ומפנה מדיח. הצרחות של אחי הקטן כשהוא משחק במחשב חותכות לי את המוח לשניים. לא מתחשק לי לצאת מהמיטה בבוקר ולא מתחשק לי לחזור אליה בלילה. לא מרגישה מוגנת בכלל.

יש עוד 108 ימים עד שאני אהיה איזה נהגת בצבא או משהו כזה. אני רוצה להתפטר מהעבודה. אני רוצה לעשות דברים שילדים בגילי עושים. אני רוצה לא לגור בבית. אני רוצה לטייל. אני שונאת טיולים ואני שונאת ללכת הרבה אבל אני רוצה לקחת את המוח שלי לטיול. אני לא רוצה יותר לחשוב על כלום. בן דוד שלך בונה רובוטים וטס לתחרויות בכל העולם, ומה את עושה? יושבת וטובעת ברחמים עצמיים, מעשנת כל היום, לא הולכת לבית ספר, נכשלת בלימודים. זה מה שחשוב בחיים, ואת - את לא. חשובה. לא לי. לא לאמא שלך. לאף אחד. את חשובה רק כשאנחנו מחפשים סיבה לכעוס. רק כשהיה לנו יום רע בעבודה ואין לנו על מי לשפוך את זה. אני בכלל לא מעשנת כבר. אני משתדלת ללכת לבית ספר. בסופו של דבר אפילו שנכשלתי הציונים שלי בבגרויות די טובים. אבל למי אכפת, אני כן יושבת וטובעת ברחמים עצמיים. אני מנסה שלא. אני גם מבינה שרק אני יכולה לראות את התמונה המלאה ולהבין את זה. 

מתי יעבור הגבול. על טעויות העבר ימשיכו לצלוב אותי לנצח? זה הרי ממילא אבוד. זה הרי ממש לא משנה, כי את ככה וככה. את כזאת וכזאת. ואם אנחנו לא נאמין בך, את הרי לא תשתני. גם אם נצפה שתשתני. הוא מדבר אליי ואני בוהה. שוקעת בתוך המבט של עצמי ותוהה מי אני בכלל. המבט שלי מפחיד אותי עד מוות. איך זה שאני נראית ככה ומרגישה ככה. דמעות מטפסות לי בגרון והן יכולות לצאת בקלות רק אם אני מרשה להן. 

נערה אחרת מקנאה בי על זה שיש לי בעיות קצת יותר גדולות. היא מתחילה להיות רעילה עבורי. אני מקנאה בה כי החיים שלה טובים. היא נראית טוב. היא חכמה. ההורים שלה אוהבים אותה. יש לה מקום בטוח רגשי להיות בו. לא שזאת תחרות, היא חושבת שזאת תחרות. היא רבה איתי. לא אכפת לי ממילא. אני לא רוצה לדבר איתה. אני תמיד האמנתי שלכל אחד יש את התיק שלו אבל אם כבר מחליטה לפתוח את זה, אני מעולם לא זלזלתי בבעיות הממש אוויליות שלה. היה טוב להמשיך להדחיק. ממילא זה לא משנה לאף אחד. כששואלים איך את מצפים שתעני שהכל בסדר. כי אני לא כל כך מיוחדת ואני לא כל כך הזויה. אני לא רוצה להיות מיוחדת והזויה. פשוט זה המצב וככה הדברים קורים וככה אני מנסה להכיל אותם. אני רוצה להיות אני ואני רוצה חיבוק. ואני רוצה לתת את החיבוק הזה בחזרה. ילדה קטנה שחולקת איתי את אותו הדם מלטפת לי את הראש ורוצה בחברתי. אומרת לי שאני הכי טובה בעולם. בתוך כל החרא המבעבע הזה לפחות יש אותה. הקול שלה נותן לי תחושה של חיים. והם מפחדים להשאיר אותי איתה לבד בביתה. אני בחיים לא אפגע בה. בחיים לא אפגע באף אחד. יש מישהו מחבק אותי חזק לפני אני הולכת לישון ומנשק אותי במצח. מסתכל לי בעיניים ואומר לי שהוא אוהב אותי באמת ושאני אהיה בסדר. לפעמים דרך הטלפון. לפעמים בעולם האמיתי. אם יש כזה בכלל עולם אמיתי. אם יש כזה מישהו. טוב מדי כדי להיות אמיתי. טוב מדי כדי להיות איתי. לפעמים אני מאמינה לו, לפעמים אני לא. אבל אני אוהבת בחזרה. 

חוזרת הביתה והלב שלי רועד מפחד כרגיל. אין לי כוח לחקירה המטופשת והמחזורית הזאת. הרי אתם לא מאמינים לי בכל אופן. גם אם אגיד את האמת וגם אם לא אגיד את האמת. או שאכפת לכם, או שאתם מנסים לדרדר את הבת שלכם לזנות. תחליטו, כי זה לא עובד ביחד.

במשמרת אחת לפני אחרונה בכיתי המון. היא שלחה לי הודעות נוראיות. ממש נוראיות. מאשימות. על כלום. זה מתחיל מלמה לא פינית את המדיח ועובר ללמה יש לך נייר גלגול במגירה. ואני מתחננת, למה את עושה לי את זה עכשיו אמא תפסיקי להגיד את הדברים האלו. בבקשה, אני בעבודה. אמא, די זה חלחל. הבנתי. בואי נמשיך הלאה. אני בוכה ליד הלקוחות. והיא בשלה ממשיכה. בו בזמן לקוחות מביאים לי כרטיסים, מסתכלים עליי במבט מרחם ואני קורעת אותם ומתפללת לקרוע את עצמי. אני לא מי שחושבים שאני. אני לא מי שאני חושבת שאני. ופתאום סבתא מתקשרת, למה את עושה את זה, את לא מבינה כלום ממה שאת עושה, את לא בסדר, את לא בריאה. ואני לא מאמינה שזה קורה לי, כל זה ביחד ואני מנסה להבין לאיזה חזית להגיב. אני לא רוצה לדעת בכלל. זה לא הוגן. זה לא פייר. כל מה שעובר לי בראש; אני בחיים אתנהג לילדים שלי ככה, אני בחיים לא אתנהג לילדים שלי ככה, אני בחיים לא אתנהג לילדים שלי ככה. כל התקופה האחרונה גורמת לי לייחל בצורה נואשת להגיע לשלב בחיים שבו אוכל להיות כבר אמא, וכמה שזה רחוק ממני. אני אומרת לעצמי, אני לא אהיה ככה. אני רוצה כבר להקים את המשפחה שתמיד רציתי להיות חלק ממנה. אני רוצה ליצור משהו ולאהוב אותו בלי תנאים, גם אם הוא מעשן, גם אם הוא נכשל בלימודים, גם אם הוא חולה, גם אם הוא מוזר, גם אם הוא דפוק, גם הוא אוהב ופל לימון, גם אם הבחירות שלו לא מקובלות עליי. אני מבטיחה שאוהב אותו. 

נגמרה לי הסוללה והודיתי לאלוהים שהציל אותי מלהמשיך לקרוא את הדברים האלה. בסוף עליתי למעלה ובחורה אחת ועוד שני בחורים ישבו ואכלו. הם שאלו למה אני נראית כמו גוויה. אני לא כל כך מכירה אותם אבל אמרתי להם את האמת וגיכחתי על זה. אמרתי  שאמא שלי שולחת לי הודעות בקנה מידה של אם היה וואטסאפ להיטלר בשואה זה מה שהוא היה שולח ליהודים וכל המשמרת חיכיתי להפסקה כדי לבכות כהוגן. הם שאלו אם אפשר לצחוק על זה, הרשיתי להם כי גם אני צוחקת על זה. במשמרת האחרונה אחד מהם שאל אותי מה עם אמא, אמרתי שבסדר.