The lost art of keeping a diary

היום יום הולדת.

השנה לא ממש התרגשתי לקראת היום הולדת. בדרך כלל כבר חודש וחצי לפני אני נכנס לאט לאט אבל בטוח לסטרס, למלכודת הרגשית הזאת שלמדתי להכיר כלכך טוב עם השנים, ושמה יום הולדת. הזדמנות נהדרת להלחץ מזה שהזמן עובר ושום דבר באמת לא משתנה, ובגיל 39 אתה גם מתחיל להבין שגם לא ישתנה, ומה בעצם נשאר כאן, מה. אז עוד יום הולדת, ועוד פעם אין מי שיחגוג איתך, ועוד פעם תחושת הוואקום החונקת שמגיעה ביום עצמו, כשאתה יודע שבמקרה הטוב, אבל הטוב, שום דבר רע במיוחד לא יקרה לך היום, והגורל לפחות לא יציק או יתאכזר ביום הזה בו אליו אתה מגיע גם ככה מעמדת נחיתות. על פני השטח למדתי לשנוא את ימי ההולדת שלי, חוץ מהימים בהם האקסית היתה בחיים שלי וממלאת את הבית בלונים, אני לא באמת חוגג אותם, ואף אחד לא חוגג לי.

היום הזה נהפך לתזכורת מהדהדת לבדידות הכואבת והעצובה יותר מהכל. בסתר אני מרשה לעצמי לקוות שמשהו טוב יקרה לי היום, כמו ילד בן 7 שעדיין רק מתרגש לקראת היום הולדת שלו, אבל זה לא באמת יקרה. כמה סמסים מהמשפחה, טלפון מאחותי, וכמו כל יום, פשוט אלך לעבודה ואחזור ממנה, לא אצא למסעדה או לפאב, לא ישירו בשבילי שיר, לא אקבל נשיקה מפתיעה, לא אחייך ממבוכה. היום כשקמתי בבוקר אז אמרתי לעצמי מזל טוב, והתחלתי לבכות. ״עוד שנה שלא התאבדת״ אמרתי לעצמי, כנראה שככה אני סופר כבר את השנים. ומחר, כמו כל שנה, זה יהיה מאחורי. עוד יום הולדת שבא והלך ושום דבר לא קרה בו, מלבד כאב הלב שממש מורגש בחזה, על האין שבחיי. יום הולדת שמח.