הסיפור מתחיל מזה שקרעתי רצועה בברך ביום ראשון. חזרתי הביתה והתחלתי לעשות חימום לקראת אימון משקולות, וכרגיל עשיתי מתיחות לפני. כשמשכתי את הברך אחורה, כמו שעשיתי מיליון פעם בעבר, פתאום שמעתי ״קנאק״, וממש הרגשתי משהו זז. אני כזה WTF אבל המשכתי הלאה, לא נורא כאב באותו הערב, גם את האימון אפילו סיימתי. בוקר אחרי כבר התעוררתי מהכאבים, ובקושי יצאתי מהמיטה. Long story short, לקחתי מונית למרפאת טראומה של הקופה וקיבלתי הסבר אדיב מהאורוטופד מסביר הפנים על הרצועה שקרעתי, MCL, הרצועה הכי נפוצה שנקרעת מסתבר. לדבריו לפי התנועה של הרגל שלי זה קרע קל, יתאחה עוד כמה שבועות, וקינח עם זריקת ולטרן, כדורי נוגדי דלקת לשבועיים, וקצת משככי כאבים.
הנה צירוף מקרים נחמד, הבוס שלי קרע גם רצועה בברך, משהו כמו שבוע וחצי לפני, בחופשת סקי. לא ידעתי שזה מדבק. אני עובד במחשבים אז לא עברה רבע שעה מהרגע שחזרתי מהמרפאה כדי לסדר שאני אעבוד מהבית. וזה מה שעשיתי. בערב הבוס אמר לי שהוא הולך למיון, לחץ דם גבוה. אקיצר, בלגן. הוא תחת המון לחץ ואני יודע את זה וזה מתחיל לעלות לו בבריאות, מילולית. אני כבר לפני חודש וחצי יזמתי קמפיין להביא עוד עזרה, ואכן, מצאתי מישהי, שמתחילה ביום ראשון, אני צריך לעשות לה חפיפה, ובתזמון הכי לא מתאים שאפשר. וכן, יש בנות שעובדות בתחום שלי, ניהול רשתות, ולא, הן לא בהכרח גיקיות חמודות ומגניבות. אני יודע כי אחרי 10 שנים במקצוע כבר פגשתי את כל הסוגים והמינים.
אז על מה בעצם הפוסט...קבעתי עם ההורים שאבוא לנוח אצלם בסופ״ש. הייתי תקוע בבית כל השבוע, מזמין אוכל מהסופר ומשלוחים, מדדה מחדר לחדר וקורע את התחת בעבודה, בידיעה שגם הבוס שלי אפילו יותר על הפנים ממני וצריך ממני את הגיבוי עכשיו, אפילו שגם אני במקום לא הכי טוב, גם מעבר לסבל הפיזי, כל הסיפור הזה הוריד אותי. אני אתגבר, אבל זה לא קל.
אז אבא שלי בא ספיישל לאסוף אותי מעיר מגוריי בשנה האחרונה, חיפה, למושב שהם גרים בו במרכז הארץ. נסיעה של שעה שמהר מאוד נהפכה לסיוט רגשי עבורי. אחרי מה שעברתי עם אבא שלי בילדות ובחיים בכלל, אין לי ציפיות גבוהות ממנו כבן אדם. אבל הוא הצליח לעצבן אותי על ההתחלה של הנסיעה, בעיקר עם זה שלא התייחס אליי. שאל מה שרצה, ומשך את השיחה לכל מני כיוונים לא קשורים, ואני דווקא הייתי צריך לדבר עם מישהו על כל מה שקרה לי השבוע. אבל הוא לא רצה לדבר על מה שקורה איתי, רק ברפרוף, ולא ממש הקשיב לתשובות שנתתי לשאלות שהוא כן שאל. הרגשתי שאני נשאב למקום רע עם כל מטר שאנחנו נוסעים.
אחותי ואני מכירים רק כל החיים, מטבע הדברים, אבל רק השנה יצא שהיתה לנו שיחת נפש על ההורים שלנו. היא אמרה לי, ואני מאוד הופתעתי, שהיא מנסה להיות כמה שפחות בקשר עם אבא, כי הוא רק פוגע בה. דיברנו גם על אמא שלנו, ושהיא מעולם לא אמרה לה שהיא אוהבת אותה. אני יודע את כל זה, אבל רק על עצמי, ותמיד לקחתי את זה אישית. אני תמיד חשבתי שההורים שלי שונאים אותי. זאת היתה חווית הגדילה שלי, רוויה בזעם ומלחמות ואשמה. אחותי תמיד היתה מיס פרפקט כזו, יפה ומצליחנית, בחיים לא ראיתי אותה רבה עם ההורים שלי, ולכן מה שאמרה מאוד הפתיע אותי. מסתבר שההורים שלי היו רעילים כלפינו בדיוק באותה המידה והאופן, רק שאצלי זה היה הרבה יותר רועש.
אז כמו שאמרתי, אני לא מצפה להרבה. אבל אני במצב רוח לא משהו, עבר עליי שבוע קשה והברך פאקינג כואבת לי, ופתאום נכנסתי לדיאלוג הזה עם אבא שלי, שעם כל משפט שהוחלף בינינו, הרגשתי איך אני הולך ומתרחק, ומרגיש יותר ויותר מבודד בנסיעה הזו, שהתחילה להרגיש לי כמו עינוי. אני לא באמת מעניין אותו. ובאותו הרגע הרגשתי שאני צריך קצת חום ואהבה ותשומת לב, ממקום טיפה נמוך. לא בדיכאון ולא דרמה ואני אשרוד את כל החרא שאני עובר עכשיו, אבל קשה לי.
והנסיעה הזאת פתאום הציפה אותי. ולא היה לי כוח לזה. ואיכשהו באופן טבעי מצאתי את עצמי drifting away ובוהה אל מחוץ לחלון, מתרחק במודע או שלא מהשיחה וממנו, תודה לאל על הנופים המוריקים של כביש 6, והשמש-לקראת-ערב הרכה, מחליקה בעדינות בין העננים, כאילו גם היא עסוקה בשרעפיה, אך עדיין מאירה, בין לבין, באור הכתום צהוב החמים.
אבא שלי התחיל להתעסק עם הרדיו, התוכנית של שמעון פרנס, חשבתי שאני הולך להתאבד. לקחתי לו את האייפון שמחובר למערכת של הרכב ושמתי את ה toccata and fugue של באך. תכלס לא שמעתי אותה הרבה זמן אז לי זה התאים, והוא, בתור פסנתרן, ידעתי שזה ישתיק אותו ויעניק לי את ההפוגה המוסיקאלית הכה נחוצה. הקטע לא הספיק להיגמר ועשינו pit stop בתחנת דלק. חזרה באוטו, הוא שם תוכנית שעשועון טריוויה בשם ״המרדף״ בסטרים דרך הטלפון, אבא שלי כזה, שומע פודקאסטים וכאלה באוטו. גם אני אוהב טריוויה אבל לא היתה לי סבלנות, וזה גם לא כיף להקשיב לתוכנית הזאת, ומצאתי את עצמי שוב בוהה בדרך, המלל של התוכנית פולטר מהתודעה שלי, לא הקשבתי, ואחרי הפעם הרביעית שאבא שלי שאל אותי ״נו אתה יודע?״ לקחתי לו שוב את הטלפון, אמרתי נשים לו קצת מוסיקה אלקטרונית רכה, שיחשף קצת. שמתי את All I need של Air, אמרתי you cant lose with that. הוא באמת אהב וגם אני קצת נרגעתי מהשיר, ועל הטלפון שלו, שהיה על המתקן הזה של האוטו, הופיעה העטיפה של האלבום, Moon Safari, והוא אמר לי שהעטיפה מוכרת לו. כשעוד גרתי אצל ההורים, בגיל 22 בערך? מצאתי באוזן השלישית גרסת ויניל לאלבום המפורסם, אני זוכר שזה לא היה כזה יקר אפילו, משהו כמו 90 שקל, והעטיפה, כמו האלבום עצמו, היא יצירת מופת בעיני. אז האלבום ויניל הזה והעטיפה שלו עיטרו מדף בחדר שלי בבית הורי, אותו אעזוב לנצח אחרי כשנה.
וזה נראה לי מוזר שהוא זכר. כאילו לא מוזר. עברו פאקינג 17 שנים, אבל לי יש זכרון ארוך טווח ממש טוב ואני יודע שגם לאבא שלי. אבל הוא תפס אותי לא מוכן. והזכרתי לו שהעטיפה היתה תלויה אצלי בחדר.
כל הסיפור הזה drills down למוסיקה, אבא שלי, ואליי. אבא שלי פסנתרן מחונן, ומאוד אוהב מוסיקה, אבל מה לעשות גדל בשנות ה50, והטעם המוסיקאלי בהתאם, אלטע זאכן בקיצור. אני ירשתי דרך הגנים את האהבה למוסיקה ויודע לנגן גם בפסנתר וגם בגיטרה אבל בקטע יותר חובבני ולא טוב כמוהו. במסגרת ויכוח בינינו לפני כמה שנים, הטחתי בפני אבא שלי משהו שהבנתי באותה מריבה. שהוא בחיים לא שאל אותי איזה מוסיקה אני אוהב. וכשלמדתי פסנתר או גיטרה, בחיים לא ניגש לשאול, לעזור, ללמד, ואני קיבלתי רק חצי מהכשרון שלו הוא באמת מחונן בקטע הזה, יודע לנגן רק משמיעה וכאלה. כשאני גדלתי אז אם אהבת שיר או להקה אז היית הולך ושופך 80 שקל על הדיסק. והיו לי הרבה כאלה. הרבה מהכסף שהייתי מרוויח מללמד ילדים בשכונה מחשבים הייתי מוציא על זה. מוסיקה היא אחת האהבות הכי גדולות בחיים שלי, וליוותה אותי מאז ילדותי ועד היום. אבא שלי לא יודע מי הלהקה האהובה עליי. אגב התשובה הזאת השתנתה כמה פעמים עם השנים, אבל לצורך הדיון זה באמת לא רלוונטי, כי הוא לא שאל בשום שלב. אף פעם לא התעניין. אף פעם לא טרח להיכנס לעולם שלי, לשאול אותי, לשאול עליי, לשאול מה אני אוהב ולמה, לשאול מי אני. דרך המוסיקה. אף פעם. וזה מכנה משותף שלנו. כל מה שהוא היה צריך זה לשאול. אני כבר לא מדבר על אמא שלי, שמודה בפה מלא שהאוזן שלה חסינה בפני מוסיקה, ובאמת בחיים לא ראיתי אותה מקשיבה לשיר, אחד, אף פעם. אז she's off the hook, לפחות בקטע הזה. אבל אבא שלי, שאוסף הדיסקים שלי קמל לעומת שלו, שתמיד קנה לבית ולמשרד שלו את מערכות הסטריאו הכי יקרות, שמנגן בשבתות ובכל אירוע אפשרי, לא שאל אותי, פעם אחת, איזה מוסיקה אני שומע, ולמה, למה בעצם אני אוהב אותה. ויש לה הרבה משמעות עבורי.
והתובנה הזאת היא חור בלב עבורי. היא מסמלת עבורי כמה לאבא שלי לא אכפת ממני, כבן אדם. אני לא מדבר על אם יקרה לי משהו, או אפצע. בקטע הזה כן. אני מדבר על האישיות שלי, ועל מי שאני. פשוט לא אכפת לו - מי אני באמת.
וזה מוביל אותי ישירות לאישיוז שיש לי עם עצמי היום, כאדם בוגר. שאני מרגיש שאני לא מספיק מודע לעצמי, שאני מרגיש שגם אני - לא יודע מי אני באמת. כי גדלתי בבית שלאף אחד - פשוט לא אכפת. מי אתה. אז זה אבא שלי עם המוסיקה, ובסופו של דבר זה רק מעיד על הכלל, כי זה לא שונה בשום תחום אחר בחיים שלי, בחוויות שעברתי כילד, אף אחד אף פעם לא שאל אותי עליהן, עם הכל התמודדתי עם עצמי, ועם הרבה דימיון. ולא בשאר הדברים שהרכיבו את חיי, הטובים או הרעים, פשוט לא שאלו. לא הוא, ולא אמא שלי, אישה פולניה וקרה שהצלחתי לעבור חצי חיים בלי להחליף איתה כמעט מילה, עד שבשנותיה האחרונות התחילה להשתנות קצת. אבל אבא...הוא לא השתנה. וגם לא ישתנה. אני יודע את זה היום, כמו שאחותי יודעת את זה היום.
אז בסוף...בסוף הסיוט הזה נגמר, וכשהגענו הביתה ביקשתי מאמא שלי טוסט כי נהייתי רעב והיא אמרה לי שהיא בישלה וחייבת לשבת קצת ותכין לבד. זה היה הרגע שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה בראש שלי. פשוט היה לי פיזית קר באותו הרגע. וזה לא שהיא רצתה לפגוע בי, אמא שלי אמנם אדם יחסית קר אבל היא לא אגרסיבית. והיא באמת היתה עייפה. פשוט באותו רגע כל מה שרציתי זה את הטוסט הזה, ולנוח על הספה, אני ורצועת הברך הקרועה שלי ולקבל קצת חום ואהבה ביתיים אחרי השבוע הזה. אז גם זה לא קרה.
אם יש פואנטה לפוסט הזה, לפחות זה מה שהוא מציף לי, היא המסקנה הבלתי נמנעת לכמה אני זקוק, ונואש, לאהבה ותשומת לב. החסך הזה, שאיתו יצאתי מבית הורי, ושהיום קיבלתי ממנו אחלה פלאשבק, ישר לוריד, לא רק מלווה אותי להמשך חיי, אני חושש שהוא מנהל אותי. וגם אם היום אני יותר מודע לזה, ולא מתמסר למקומות needy באותה הקלות כבעבר, קשה לי. וכואב לי. ואני צריך. צריך יחס אישי. ותשומת לב. ואהבה. זה לא השתנה. כל החיים חשבתי שתבוא האהבה הגדולה הזאת, ותציל אותי. היום אני לא. כי היא לא באה. אבל אני לא יודע מה כן.
ואולי אני פשוט משדר את זה, את הנזקקות הרגשית המטורפת הזאת, ולכן מרחיק את האהבה הזאת ממני. אולי. אבל לך תצא מזה.
ואולי אני בכלל טועה. באמת. בגיל שלי, 39, חשבתי שכבר יהיה לי מושג די ברור מי אני. אבל תכלס אני חי על חצאי אמיתות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: