שנים ארוכות אני מזמין סושי לארוחת ערב בסוף יום עבודה בו אין לי כוח לבשל או שאין אוכל בבית. הנוהל בהזמנות האלה הוא תמיד אותו הנוהל, מספר טלפון, כתובת למשלוח, ההזמנה עצמה קומבינציות וכן הלאה, ואז החלק הנועל והקבוע כשמזמינים סושי, רגע לפני ה"אשראי או מזומן" -
"לכמה אנשים לשים צ'ופסטיקס ורטבים?". ואני תמיד הייתי משקר. שנים. תמיד הייתי עונה "שניים". הביך אותי לענות "אחד". יצא לי כמובן לאכול עם עוד אנשים, בד"כ האקסית, אבל מרבית הפעמים שהזמנתי סושי בחיי זה היה כאמור לבד, בסוף עוד יום עבודה מעייף כשרציתי קצת להתפנק. אז למה לשקר? כי הביך אותי שהטלפן או טלפנית מהצד השני, ילדים בני 22 שלעולם לא אפגוש, ידעו שזה מה שאני - לבד. להודות בפה מלא לאדם זר את האמת הכי עצובה ומביכה על קיומך, שאתה לבד. זה לא כיף. אז הייתי משקר.
עד לפני 3 חודשים. שוב הגיע עוד ערב כזה שזה מה שבא לי לאכול והתקשרתי להזמין והנוהל הטלפוני אותו הנוהל, ואז כשנשאלתי את השאלה הגורלית, פתאום עניתי "אחד". פעם פאקינג ראשונה בחיים שלי, אחרי מיליון פעמים בהן אמרתי "שניים", שיקרתי "שניים", מהמבוכה, מהכאב, פתאום אמרתי "אחד". לא יודע מאיפה קיבלתי את הכוחות האלה. ולשניה היה נדמה לי שהיתה איזה שתיקה קרה בצד השני אבל ההזמנה מיד המשיכה עד סופה, אשראי שלום ולהתראות. ומאז כל פעם שאני מזמין סושי, אני מחכה לרגע הזה שבו ישאלו אותי כמה סועדים כדי לענות "אחד". סוף סוף יש לי את הכוחות לומר את זה, ולהרגיש בנוח עם זה, בסדר עם זה. וזה עושה לי טוב.
בסוף אגב הם תמיד זורקים 2 צ'ופסטיקס פנימה, just in case :-)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: