כשהתחלתי ללמוד פוטושופ לפני קצת יותר מחודש, זה היה כי רציתי ליצור את ההומאז׳ הזה. זה לא יצא מאסטר פיס אבל לפחות זה יצא. אני בן 39, ובשנות ה90 הייתי נער. הזרם העיקרי של המוסיקה אז היה רוק, ועל הלהקות המצליחות של שנות ה90 גדלתי, ולפיהן התעצב הטעם המוזיקאלי שלי. כל אחד מהאמנים בתמונה הזאת חבר בלהקה שיש לי לפחות דיסק אחד שלה בבית, כן הדיסקים של פעם, אני מכיר את רוב האלבומים שלהם, חלקם שמעתי אין ספור פעמים בחיי. כשקורט קוביין התאבד ב1994 הייתי בן 14, ולא באמת הבנתי מה המשמעות של זה. גם כשליין סטיילי נמצא מת בדירתו ב2002, זה לא יצר בי הדהוד מטורף, למרות שאת הכותרת בעיתון אני זוכר עד היום, וגם דיברתי על זה עם אנשים. לפני שנתיים, ב2017, כשכריס קורנל התאבד, זה כבר היכה בי קשות. חודשיים אחרי, חברו הטוב ומוכה האבל, צ׳סטר בנינגטון, לקח גם הוא את חייו. זאת היתה כבר מכה מתחת לחגורה. ב2018 נמצאה גופתה של דולוריס או׳ריודן במלון, ועל מותו של קית׳ פלינט קראתי בווינט לפני כמה חודשים.
את הלחנים אני מכיר בעל פה, גם את רוב המילים. אני מחובר למוסיקה שהאנשים האלה כתבו, כי אלה הם ההמנונים הרוחניים שיש לי. בעולם בו אתה לא מוצא את עצמך ומרגיש לבד ולא מובן, השירים והמילים שהאנשים האלה כתבו הם החברים הכי טובים שיש לי, השירים הם היחידים שבאמת מבינים אותי, והם גם מצליחים לבטא את זה הרבה יותר טוב ממני. ומי שכתב אותם - נכנע. הגיבורים שלי - נכנעו.
ואתה לא יכול שלא לשאול את עצמך, כי זה הדבר הראשון שעבר לי בראש כששמעתי על המוות של כריס קורנל, אם הם נכנעו, אם הם נשברו, אז מי, מי אני, שעדיין עומד כאן, נושם ועם שתי רגליים על הקרקע, כשהם כבר לא.
כל הכישרון, הכריזמה, התהילה, הכסף, ההכרה האמנותית, כל אלו לא הצליחו להציל אף אחד מהם ממלתעות הדיכאון אשר לקח מהם את חייהם, אז מי, מי אני, אדם פשוט בסוף היום, שדעתו כבר טרופה מהדיכאונות שלו עצמו, מי אני שעדיין חי, ולמה.
כל אחד מהאנשים האלה בתמונה הוא בדרכו מנהיג, ויחד הם מנהיגים של דור שלם, דור ה X, לפחות עבור אלו שבחרו להקשיב להם, והם אינם עוד. אחד אחרי השני נשברו ונקרעו כמו הזרד, לעולם בלי שוב. והבור הזה שנמצא בתחתית ליבם של מאזיניהם קיים ומדמם איתם, אחריהם, ובשמם ובשירים שלהם, ולא נותר אלא רק לתהות, אם זה מה שיש, אז מה בעצם יש פה, ומה, מה יהיה.
קורט קוביין ודולורוס או׳ריורדן סבלו מהפרעה בי פולארית.
כריס קורנל, צ׳סטר בנינגטון, ליין סטיילי, וקיט׳ פלינט דיברו כולם בפומבי על בעיות ההתמכרות שלהם והדיכאון איתו התמודדו.
אלוהים בבקשה אל תיקח לי עוד אחד.
יהי זכרם ברוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: