The lost art of keeping a diary

קשה לי לומר שאני סוגר מעגל, אבל זה סוג של. השנים שתוארו כאן בבלוג החל ממאי 2015, היו שנים מאוד קשות ומורכבות. את רובן העברתי בדיכאון, לעיתים מאג'ורי קליני, עם נטיות אובדניות, ולעיתים דיכאון אפור ומתון, זה שהורג אותך לאט לאט, יום יום, נשימה נשימה. את הבלוג פתחתי אז בעצת אחותי, שבאחת השיחות שלנו אמרה לי "אתה יודע אתה חייב לפתוח בלוג", ואני כמו אידיוט – הלכתי ובאמת עשיתי את זה. יש לי המון ביקורת על הכתיבה של עצמי, שלא עונה לסטנדרטים שלי. עם רוב הדברים שכתבתי פה אני לא שלם מבחינה, אמנותית, נקרא לזה. אבל פה כן - כתבתי. פעם ראשונה בחיים שלי, שאני באמת כותב. מאז גיל 16 רציתי לכתוב, ולא ממש ניסיתי, ולכן גם לא ממש הצלחתי, ומה שניסיתי, לא אהבתי. המקום הזה, האתר הזה, הבלוג הזה, חיכה לי פה כל פעם מחדש, מאתגר אותי לנסות את הדבר הזה שנקרא כתיבה בצורה הכי טובה שאני יכול, כל פעם מחדש. ובשבילי זאת הגשמת חלום, הכתיבה. כי המילה הכתובה חשובה לי, בכלל, מילים חשובות לי, מאוד. אני בן אדם מאוד ורבלי, ומתחבר אינטואיטיבית לקונספט של הכתיבה מאוד, אבל ליישם את זה, כך גיליתי בפועל, זה יותר מורכב. אבל לפחות פה כתבתי, וזה מה שחשוב בעיני, אפילו אם אני לא מרוצה מהתוצאה, באמת שמה שחשוב לי היא הדרך.

ללכת עם האמת שלי עד הסוף, היתה ההבטחה שלי לעצמי כשהתחלתי לכתוב פה. אמרתי לעצמי שאם אני לא כותב פה את מה שאני באמת אבל באמת מרגיש, אז אין טעם אפילו לנסות. אני די גאה לומר שהקפדתי לעמוד במילה שלי וכתבתי כאן בכנות בלתי מתפשרת. הבלוג הוא ארון השלדים שלי, ויש כאן סודות, אבל בעיקר עוצמות של רגשות, שלא הייתי מעיז לחשוף בפני אף אדם אחד, וככל שאני יודע, אף אדם שמכיר.ה אותי לא יודע היכן הבלוג נמצא, למרות שיש אנשים שסיפרתי להם שיש לי בלוג, ולא מעבר.

האמת הזאת, לצערי, היתה רוויה בהמון כאב, שניתז על קירות הבלוג כמו ליטרים של דם. הרבה כאב. אני לא מתבייש ולא מתנצל על דבר, אבל אני מודה שגם לי לפעמים קשה לקרוא חלק מהדברים שכתבתי כאן. זאת ההזדמנות לומר תודה לכל מי שאי פעם הגיב כאן ותמך, באמת, תודה ענקית מקרב לב.

אני נמצא במקום יותר טוב בחיים שלי. התחלתי טיפול תרופתי חדש שבאמת אבל באמת עוזר, אחרי שכבר הוגדרתי כסובל מ"דיכאון עמיד". יש לטיפול תופעות לוואי אך הן שוות את המחיר. אני יכול לומר בפעם הראשונה ב 9 שנים האחרונות, וזה הרבה הרבה הרבה הרבה מאוד זמן, שאני לא בדיכאון. באמת היה עשור מאוד קשה. החצי השני שלו תועד לא רע בבלוג הזה, שבשלב מסוים הפסקתי לתחזק, ואז חזרתי אליו, ובכל מקרה הוא היה תמידי בליבי, רק שלא תמיד היתה לי את המוזה הנחוצה.

אז שנה וחצי שאני בחיפה, והרבה דברים מסתדרים לי פה. חזרתי לעבוד אחרי תקופה ארוכה בה הייתי חולה מדי בשביל לעבוד, ובכלל, חזרתי לקו הבריאות הפיזית. אני מנהל רשתות מחשבים ובתפקיד הנוכחי שלי יש לי הרבה אחריות וממש חזרתי לעניינים ואני בא לעבודה עם הרבה מוטיבציה ועניין שזה לא מובן מאליו בכלל, ואני ממש נהנה ומתפתח, אחרי 13 שנים בתחום זה באמת מדהים. החיים שלי פחות ריקים ממה שהיו בעבר, גיליתי את הדבר הזה שקוראים לו פוטושופ ונפתח בפני עולם שלם של יצירה ויצירתיות שאני עכשיו שוחה בתוכו בערך כמו מייקל פלפס ביום שהוא קפץ פעם ראשונה לבריכה, יש כ"כ הרבה עניין ודימיון בעולם העיצוב ואני נחשף לזה יותר יותר, יוצר יותר יותר, ומגשים כל פעם עוד חלום קטן, וגם מגשים חלק מעצמי, וזה מדהים. התחלתי לנגן שוב בגיטרה ואפילו פינקתי את עצמי בחשמלית מדהימה, פתאום יש בחיים שלי כל כך הרבה צבעים וצלילים ואין רגע דל, וזה טוב לי, כל הלהיות עסוק הזה, למרות שהחום הזה מתיש אותי, וגם בעבודה יש לא מעט לחץ.

הבטחתי לעצמי להתקדם בנושא של הזוגיות ונרשמתי לאפליקציה אבל הרבה לא יצא מזה. פתאום נכנסתי, סליחה נשאבתי, סליחה התמכרתי לפוטושופ ולנגן שוב ועם העבודה והסידורים אני פשוט fully booked, וזה קצת מצחיק לומר, אבל הרבה זמן, לא זוכר בעצם מתי אי פעם, הרגשתי ככה, שיש לי חיים משל עצמי, בלי הריקנות הנוראית שרדפה אותי וכבר הגדירה אותי. ובלי זוגיות, שתמיד חשבתי שהיא המזור האמיתי לריקנות. גם לה אין מקום כרגע בחיי, לא מקום, זמן או אנרגיה. יש לי את החיים שלי, וכרגע אני מסתפק בזה, אפילו טוב לי עם זה. לפני 5 שנים, אם הייתם אומרים לי שאני אגיד כזה דבר, וגם אתכוון לזה, היה מתפוצץ לי וריד מרוב צחוק. פשוט איבדתי תקווה. באמת. כמובן שאני עדיין רוצה זוגיות, ומאמין שבקצב שבו כרגע הדברים קורים בחיים שלי, גם זה יגיע, כשיבוא הזמן הנכון, וזה לא עכשיו.

אז זהו, לא התעמקתי בנושא של למצוא בית חלופי לבלוג, אבל זה בהחלט משהו שאני רוצה לעשות ואני בהחלט רוצה להמשיך לכתוב, אני חושב שבלוג זה דבר מדהים וכל אחד צריך שיהיה לו, באמת, זה חשוב, וזה לא רמת הכתיבה או האיכות שלה אלא עצם הכתיבה בסופו של דבר בעיני.

אני מצר על הסגירה של ישרא, ואני מקווה שכל היצירה הנהדרת שאני כ"כ אבל כ"כ מעריך של כל האנשים שכותבים כאן תמצא את דרכה למקום הנכון כפי שהמים תמיד מחלחלים למקומם.

אני מאמין שאקשקש פה עוד כמה פוסטים עד לסגירותו הסופית של האתר.

אני אמנם בתקופה יחסית טובה אבל לא יודע מה יביא יום, באמת, ולכן הכותרת של הפוסט, והשיר שיסיים אותו, לא מת על הלהקה אבל שיר מדהים. זה קצת מצחיק, אבל בפעם הראשונה מזה הרבה, הרבה, הרבה, הרבה, מאוד זמן, אני יכול לומר שאני מצפה לעתיד.

מילה אחרונה - תמיד ריגשה אותי המחשבה על איך אנשים כותבים כאן, ממעמקי נפשם, באיזה אומץ ובאיזה כנות הם משתפים את הכאב שלהם, מתוך רצון אדיר להחלים. אני אוהב את כולכם אהבה מאוד גדולה. בהצלחה.