לפני שנתיים למדתי פוטושופ, לבד.
כל החיים אני מגדיר את עצמי כצרכן, לא יצרן, של אמנות. הסיבה היא פשוטה - אני לא יכול לצייר עץ או בית, גם לא במאמץ רב. אני מאוד אוהב אמנות וגם למדתי סמסטר אחד באוניברסיטה תולדות האמנות בזמנו, כשעוד לא ידעתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול.
ואז רציתי לעשות איזה משהו, איזה רעיון, מחווה כלשהי לכוכבי רוק מתים משנות ה 90. חשבתי שאני אשתמש בצייר של וינדוס כדי לבצע כמה פעולות פשוטות כמו שאני עושה כשאני צריך, אבל המשימה היתה יותר מורכבת. אז פתחתי יוטיוב, הקשתי פוטושופ - ונשאבתי פנימה.
בחצי שנה שתבוא אחרי זה ביליתי את כל הזמן הפנוי שלי שלא מוקדש לעבודה וסידורים לדבר הזה שקוראים לו פוטושופ. עולם קסום ומרתק ואשנב פתוח לדימיון שמקודם יכולתי, אולי, ביום טוב, למצוא דרך כתיבה. ופתאום אני יוצר לא במילים אלא בצבעים, והספקטרום ביטוי שלי גדל.
עשה לי רק טוב. לא לקחתי קורס מקצועי, למרות שהיום אני כבר רוצה, אבל למי יש זמן. הכל למדתי מהאינטרנט, שהיום מלא, מפוצץ, במדריכים על פוטושופ, מאוד מפורטים ומוצלחים. עשר שנים לפני, כשכל המידע הזה לא היה קיים, אין סיכוי שהייתי מצליח לבד.
וזה כבר מביא אותי לנושא אחר, על כמה מידע יש היום באינטרנט, אבל זה כבר לפוסט אחר. אז אני מכל הדברים שעשיתי בחרתי להעלות בפוסט הזה את העריכה הבא, והסיבה היא -
הבלוג הזה אופיין ברובו על ידי דיכאון. עברתי שנים מאוד קשות ששיאן תועד ממש לא רע כאן. בשנתיים האחרונות, יש לי פרבילגיה לא קטנה לא להיות בדיכאון, את האמת אני אגיד לכם אין קסמים, זה טיפול תרופתי שמתאים לי, אחרי המון שניסיתי ולא, לצד המון, אבל המון עבודה על חשיבה חיובית. זה לא שהכל הפי ואין לי מצבי רוח כמו כל אחד אבל תודה לאל אני מרגיש הרבה יותר טוב. כשחשבתי מה להעלות, זה נראה לי הכי סימבולי והכי נכון.
שנה אחרי שהתחלתי עם הפוטושופ קניתי לי גם מצלמה, אבל גם זה כאמור, לפוסט אחר
Cyanide
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: