שנים ארוכות אני מזמין סושי לארוחת ערב בסוף יום עבודה בו אין לי כוח לבשל או שאין אוכל בבית. הנוהל בהזמנות האלה הוא תמיד אותו הנוהל, מספר טלפון, כתובת למשלוח, ההזמנה עצמה קומבינציות וכן הלאה, ואז החלק הנועל והקבוע כשמזמינים סושי, רגע לפני ה"אשראי או מזומן" -
"לכמה אנשים לשים צ'ופסטיקס ורטבים?". ואני תמיד הייתי משקר. שנים. תמיד הייתי עונה "שניים". הביך אותי לענות "אחד". יצא לי כמובן לאכול עם עוד אנשים, בד"כ האקסית, אבל מרבית הפעמים שהזמנתי סושי בחיי זה היה כאמור לבד, בסוף עוד יום עבודה מעייף כשרציתי קצת להתפנק. אז למה לשקר? כי הביך אותי שהטלפן או טלפנית מהצד השני, ילדים בני 22 שלעולם לא אפגוש, ידעו שזה מה שאני - לבד. להודות בפה מלא לאדם זר את האמת הכי עצובה ומביכה על קיומך, שאתה לבד. זה לא כיף. אז הייתי משקר.
עד לפני 3 חודשים. שוב הגיע עוד ערב כזה שזה מה שבא לי לאכול והתקשרתי להזמין והנוהל הטלפוני אותו הנוהל, ואז כשנשאלתי את השאלה הגורלית, פתאום עניתי "אחד". פעם פאקינג ראשונה בחיים שלי, אחרי מיליון פעמים בהן אמרתי "שניים", שיקרתי "שניים", מהמבוכה, מהכאב, פתאום אמרתי "אחד". לא יודע מאיפה קיבלתי את הכוחות האלה. ולשניה היה נדמה לי שהיתה איזה שתיקה קרה בצד השני אבל ההזמנה מיד המשיכה עד סופה, אשראי שלום ולהתראות. ומאז כל פעם שאני מזמין סושי, אני מחכה לרגע הזה שבו ישאלו אותי כמה סועדים כדי לענות "אחד". סוף סוף יש לי את הכוחות לומר את זה, ולהרגיש בנוח עם זה, בסדר עם זה. וזה עושה לי טוב.
בסוף אגב הם תמיד זורקים 2 צ'ופסטיקס פנימה, just in case :-)
השיר הזה תפס אותי היום בפלייליסט של יו-טיוב, והשאיר אותי עם לסת שמוטה, מוצא את עצמי רץ למחשב כדי לקרוא את המילים שלו במלואן ולקרוא עליו קצת. השיר הוא דיאלוג של היוצרת עם עצמה, על עצמה. נכתב בכנות כ"כ ישירה, פשוטה ומרגשת. בעצם אולי פשוטה היא לא המילה הנכונה. כי כנות כזאת עם עצמך היא לא דבר מובן מאליו, או קל להשגה.
במסע שיצאתי אליו השנה, להבין מי אני באמת, השיר הזה הוא מתנה קטנה על הדרך, בדקתי והוא נכתב בשנות ה30 של היוצרת, Sara Bareilles, שנולדה גם חודש לפני שאני, וכ"כ הולם את הזמן הזה, בו אי אפשר להסתכל במראה מבלי להבחין בצלקות, בו גיל ההתבגרות מאחוריך, אבל אתה עדיין לא בטוח באמת מי אתה, גם לא שלם עם הבן אדם הזה, אבל עמוק בפנים אתה אוהב אותו, ורוצה שיהיה לו טוב, עם כל המורכבות, הכעס, החרטה ואי השלמות שבקיומך.
It's not simple to say
That most days I don't recognize me
That these shoes and this apron
That place and its patrons
Have taken more than I gave them
It's not easy to know
I'm not anything like I used be, although it's true
I was never attention's sweet center
I still remember that girl
She's imperfect, but she tries
She is good, but she lies
She is hard on herself
She is broken and won't ask for help
She is messy, but she's kind
She is lonely most of the time
She is all of this mixed up and baked in a beautiful pie
She is gone, but she used to be mine
It's not what I asked for
Sometimes life just slips in through a back door
And carves out a person and makes you believe it's all true
And now I've got you
And you're not what I asked for
If I'm honest, I know I would give it all back
For a chance to start over and rewrite an ending or two
For the girl that I knew
Who'll be reckless, just enough
Who'll get hurt, but who learns how to toughen up
When she's bruised and gets used by a man who can't love
And then she'll get stuck
And be scared of the life that's inside her
Growing stronger each day 'til it finally reminds her
To fight just a little, to bring back the fire in her eyes
That's been gone, but used to be mine
Used to be mine
She is messy, but she's kind
She is lonely most of the time
She is all of this mixed up and baked in a beautiful pie
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: