The lost art of keeping a diary

אני גר בלב שכונה בה כל דבר מרחק 10 דקות הליכה ממני. בעצם 12. הסופר, הירקונית, הקופת חולים, הפיצוציה שאני קונה בה סיגריות, הבתי קפה, כולם, בלי יוצא מן הכלל, נמצאים במרחק של עד 12 דקות הליכה, כל מקום והכיוון שלו. 

זה לא מקרה, כשעברתי לכאן, בחרתי בכוונה דירה במיקום מרכזי, קרובה להכל. כבר מזמן למדתי שזה א' ב' של איכות חיים. יש אנשים שלגור במושב שקט זה א' ב' של איכות חיים בשבילם, והם יותר משמחים להיכנס לאוטו אם הם צריכים ללכת לסופר, אני גדלתי בעיר ואני בן אדם אורבני by defenition ולא רוצה לגור במושב, רוצה עיר, ואם כבר עיר, אז שיהיה כמה שיותר נוח. 

אז יוצא שאני מוצא את עצמי הולך לאחד המקומות האלה, נגיד מהירקונית לדירה. ביום רגיל אני אהיה קצת לחוץ, כי סביר להניח שהשעה תהייה שעת ערב, ואני אחרי העבודה, ורוצה רק לסיים כבר את הקניה כדי שאוכל לחזור כבר הביתה. אז יוצא שאני הולך ממש, אבל ממש, אבל ממש מהר. למעשה, אני מגיע למהירות המקסימאלית שאני יכול, בלי לרוץ.

אז כמה מהר אני כבר יכול ללכת? כי וואלה, אני יכול ללכת די מהר. ואז אני קצת נתקע עם המהירות המקסימאלית שרגלי מרשות לי להגיע אליה בהליכה מהירה, וזה הרגע שאני אומר לעצמי "למה שאני לא ירוץ כבר וזהו?" 

ועל זה הפוסט. יצא לכם פעם להרגיש ברגע מסויים של הליכה, שעדיף לכם פשוט להתחיל לרוץ? כדי להגיע יותר מהר, כי אין לכם זמן, כי אתם ממהרים, אולי בעצם אתם סתם מעדיפים? אולי אתם פשוט - אוהבים לרוץ? ונגיד לרוץ מהבית לסופר בשבילכם - זה מגניב, חוסך זמן, ופרקטי? 

אבל אף פעם לא רואים את זה, נכון? כאילו אתם אף פעם, אבל אף פעם, אבל אף פעם, לא רואים אנשים רצים ממקום למקום, נכון? ברור שרואים פה ושם אנשים רצים בשביל הספורט, עם הטייץ הצהוב זרחני הצמוד והגיי שהם מתעקשים ללבוש משום מה, כאילו אתם לא מספיק בולטים ומיוחדים רק מעצם העובדה שאתם רצים על מדרכה צרה באמצע עיר ואי אפשר פשוט אי אפשר לצאת לריצה עם סתם חולצת טריקו ישנה מהתיכון. אבל סתם אנשים, בבגדים רגילים, ולא בקטע של לרוץ לרוץ, ספורט כאילו, אלא בשביל להגיע ממקום למקום, מהר יותר, וגם בשביל הכיף, כי וואלה לרוץ זה יכול להיות גם כיף, פאק זה גם בריא.

and you never, ever, see that. וזה מצחיק אותי. נראה לי שעליתי על לופ. כמה אנשים אתם חושבים היו מעדיפים לרוץ ממקום למקום, או מסידור לסידור, או אפילו מהבית לעבודה או סתם לתחנת אוטובוס, בריצה, ולא בהליכה? אני משער שמלא אנשים. כמה אנשים יוצא לכם לראות, סתם ככה, בבגדים הרגילים שלהם, רצים ממקום למקום? אפס. אף פעם. למה? כי זה פאדיחות. כי זה לא מקובל חברתית. וזה דווקא גם יותר בריא, וגם יותר מהיר, וגם יותר כיף, למי שבעניין, לא כולם כמובן אוהבים לרוץ אבל יש מלא שכן. המינוס היחידי שאני מסוגל לחשוב עליו הוא הזיעה. ותכלס בחורף אפשר לרוץ בכיף גם בלי להזיע, ובכלל ממש לא חייבים לרוץ מהר בהחלט אפשר ריצה קלה ממקום למקום, למעשה זה הכי פרקטי.

ודווקא דבר כל כך פשוט, בעצם כל כך מתבקש. פשוט להתחיל לרוץ, ממקום למקום. אחד האינסטינקטים הכי בסייסים. כל אחד יכול לרוץ. כמה אלמנטרי. וזה לא קורה, אף פעם. 

שתיתי אתמול. אני לא אמור לשתות, אבל יש לי נפילות. אז שתיתי. קמתי בצהריים והסתכלתי על בקבוק הג'ין הריק שעל השיש. שתיתי את כולו. אני לא מאמין. בד"כ כשאני קם בוקר אחרי נפילה כזו אני זורק את מה שנשאר מהערב לפני, שלא ישאר בבית, משהו כמו חצי או שליש בקבוק. לא הפעם, שתיתי את כולו. פחד אלוהים.

ההאנגאובר כמובן בהתאמה. אני לא אכתוב על איך אני מרגיש, רק אסתפק בלציין שזה גיהינום לא קטן.

 

יש לי כלל עם עצמי שאני לא מסמס כשאני שותה. במקום don't drink and drive, הכלל שלי הוא don't drink and text.

אני מתאר לעצמי שאנשים מכירים את זה גם על עצמם. להתעורר בוקר אחרי ששתית ולקרוא את ההודעה או הודעות ששלחת ולא לדעת איפה לקבור את עצמך מהמבוכה. 

זה קרה לי יותר מדי בחיים שלי, אז עשיתי עם עצמי את הכלל שאסור לי לסמס כשאני שותה. הבנתי ששום דבר טוב לא יוצא מזה, ורוב הזמן אני מצליח לעמוד בו. אתמול עברתי על הכלל הזה וסימסתי למישהי משהו. קמתי בבוקר והתבאסתי על עצמי, כי עברתי על הכלל שלי. יש לי נטיה לכתוב סמסים די אמוציונאלים ואפילו תוקפניים כשאני שותה, כל ה drama queen שבי וכל התסכולים יוצאים החוצה. 

אבל כתבתי מהלב. זאת מן סיטואציה כזו שבה הכרתי מישהי שהיינו בקשר דיגיטאלי בלבד קודם, ואחרי שהכרנו במציאות, די ירד לה ממני. אני לא יודע למה. לפני משהו כמו שנה, היה לי חבר שהתרחק ממני. פתאום התחיל לסנן אותי, לא ענה להודעות, אז כתבתי לו "בסדר, הבנתי שאתה לא רוצה להיות בקשר איתי. אבל זה ממש יעזור לי אם תגיד לי למה." זה היה די מביך לשאול, אבל התאבדתי על זה. אמרתי שאין לי מה להפסיד, חבר שלי הוא כבר לא, אז יאללה, בו תעזור לי לפחות להבין את הסלידה ממני. זה קורה לי הרבה בחיים. הסלידה הזאת ממני. אני מרגיש אותה באוויר לא אחת. יש לי כל מני תאוריות בנושא, אנשים לדעתי קוראים אותי לא נכון, וחושבים שאני אדם מתנשא, אף אחד לא אוהב בני אדם מתנשאים, גם אני לא, אז מתרחקים ממני. אני אגב אדם מאוד נחמד ולא מתנשא. ואולי זה בגלל כל הכאב הזה שאני משדר. תכלס אני באמת לא יודע, יכול רק לנחש. אז שאלתי אותו. בסוף הוא ענה לי שזה משהו שעובר עליו וזה לא קשור אליי, אשכרה נתן לי את ה"זה לא אתה, זה אני", ככה שתשובה בסוף לא קיבלתי. 

אני יכול רק לדמיין מה עובר בראש לידידה הזאת ומה היא חושבת עליי באמת. אבל הפעם לא שאלתי אותה. היה לי ברור שהיא קצת נתקעה איתי בקשר שהיא לא רוצה, ושהיא מעדיפה להתרחק ממני. טוב. מה אני אעשה.

 

התאוריה שלי הוא שאני דיכאוני מדי עבורה. אם אני צודק היא תהיה החברה השניה בשנה האחרונה שיצאה לי מהחיים בגלל זה, היתה עוד אחת לפניה, שהתקשרה אליי ממש לפני שבועיים מטלפון שאני לא מכיר, כנראה התחרטה או התגעגעה או משהו, וקיבלה ניתוק בפרצוף. מי שקורא את הבלוג הזה עלול, ואני לא מאשים אותו/ה, לחשוב שאני אדם מאוד ממורמר ומלא כאב. אני הראשון להודות שזה גם נכון. אבל פה אני כותב בעיקר על הכאב שלי, ככה יצא, למרות שהבלוג אמור להיות גם על דברים אחרים, ופעם במיליון שנה אני גם באמת כותב משהו שלא קשור לכאב, רובו על כאב. אבל בחיים האמיתיים יש לי עוד הרבה רבדים כבן אדם. אני איש שיחה ואני מאוד אוהב הומור ולצחוק וגם אמרו לי לאחרונה שאני מצחיק שזה תמיד כיף לשמוע. וכן, לצד זה יש הרבה מאוד כאב. אני לא עושה דווקא, ואני לא נהנה לסבול. יש משהו מאוד פוגע כשמישהו מתרחק ממך בגלל הכאב שלך. א' אני חושב שזה חרא של ערכיות כשזה מגיע לחברות. לכן כעסתי נורא על זאת שניתקתי לה את הטלפון בפרצוף. היינו די קרובים וחברים זה גם ברגעים הקשים. אני תמכתי בה המון פעמים ברגעים הקשים שלה. וזה לא נראה לי ערכי להיות חבר של מישהו רק כש"קל" וכיף להיות חבר שלו, וכשזה מגיע לקטעים הקשים אז להיעלם. אני רוצה לחשוב שאני לא אדם כזה ויש לי ציפיות מסיומות גם מהצד השני, תלוי באופי הקשר והקרבה כמובן. זה פשוט מתסכל להבין שמישהו מתרחק ממך בגלל הכאב שלך. כאילו, לא מספיק שאני סובל, נותנים לך גם להרגיש חרא עם זה, ומתרחקים, כאילו שאתה מצורע. כאילו שהכאב שלך לא לגיטימי. אז אתה סובל פעמיים. פעם מהכאב, ופעם שניה כי יתרחקו ממך בגללו. אחלה. עכשיו לך תשבור את המעגל הזה.

קצת התחרטתי על מה שכתבתי וניתוק הקשר וזה שלא נתתי לה הזדמנות להגיב, כי חסמתי אותה, אבל ככל שחשבתי על זה יותר במהלך היום הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון. she doesn't like me. אין שום דבר שאני יכול לעשות בנידון. אני לא בן אדם שאם הוא מרגיש שלא אוהבים או מעריכים אותו, אני אעשה משהו בנידון, בסגנון של לרצות מישהו אחר, מלשון ריצוי. מי שלא אוהב אותי כמו שאני יכול ללכת להזדיין. ובכלל, איך אומרת תפילת השלווה, תן לי את הכוח לקבל את הדברים אשר אין ביכולתי לשנותם. אני לא חושב שאני יכול לשנות את מה שהיא מרגישה, או לא מרגישה כלפיי. אין לי מה לעשות עם זה. אני לא אהיה בן אדם אחר בשבילה או בשביל אף אחד אחר. אם אני לא מוצא חן בעיניה כאדם, אז זה מהפאקינג יש.

אני פשוט לא נשאר איפה שאני לא רצוי. יש לי קטע כזה, כי בחטיבה היתה לי תקופה שהתעלקתי על כל מני ילדים מגניבים שלא רצו להיות חברים שלי. ואני שונא את עצמי עד היום על זה. אז היום, אם אני מרגיש שאני לא רצוי, אני חותך, ולפחות שומר לעצמי את הכבוד העצמי שלי. ואני בסדר עם זה. גם אם לפעמים זה כואב, וזה כואב, כי איבדתי חברה, אבל מצד שני, לא משנה אם הייתי שולח לה את הסמס הזה או לא, כבר איבדתי אותה כך או כך, כי היא לא רוצה להיות בחיים שלי. אז לפחות אמרתי את המילה האחרונה. זה חשוב לי בחיים לומר את המילה אחרונה, אני לא צוחק, זה עוזר לי לעשות closer. 

אז זהו, מה יש עוד לומר. אני בתקופה של ירידה קצת עם מצב רוח וכאלה, מפחידה אותי מאוד המחשבה שאני שוב בדיכאון, כרגע אני לא בטוח האמת. היום הוא לא יום טוב לבחון את הדברים, ואני רק מחכה שהזוועה של ההאנגאובר תעבור, ברור לי שזה ילווה אותי עד סוף היום אז אני מקווה שהיום הזה רק יעבור כבר.

חג שמח וכאלה