The lost art of keeping a diary

היינו זוכרים את מספרי הטלפון של הבית של החברים שלנו בעל פה.

02-586XX25 נדב

02-586XX71 גיל

02-587XX07 נועה

02-586XX77 זיו

אני יכול להמשיך.

היום אני זוכר את המספר כרטיס אשראי שלי בעל פה.

בספורט יש מושג שנקרא Garbage Time, שהמשמעות שלו היא הדקות האחרונות של המשחק, כאשר התוצאה כבר ברורה לכולם, נגיד בכדורסל התוצאה היא 100:70 ואי אפשר לקלוע 30 נקודות בחמש דקות, או בכדורגל התוצאה 5:0, אף אחד לא יבקיע 5 גולים בחמש דקות האחרונות של המשחק, אבל -

חייבים לשחק עד תום הזמן החוקי, לא משנה מה התוצאה. לזמן הזה קוראים Garbage Time. אף אחד לא ממש משחק ברצינות או מתאמץ על המגרש כי הסוף כבר צפוי וברור, ועכשיו רק נותר להעביר את הזמן עד הסיום.

כל זה אנלוגיה למצבו של האתר. המקום הזה מאוד אבל מאוד חשוב לליבי, וכבר נאמר הכל על סגירתו אין טעם לחזור על הדברים. אני מנהל רשתות מחשבים במקצועי ויודע שלהחזיק כזה אתר באוויר זה באמת לא בעיה, בגדול, זה באמת לא הרבה משאבים, כמעט בכלל, ומבחינה טכנית הוא דורש מעט מאוד - יחסית. חבל שלבמה הכי גדולה בישראל המשמשת כותבים חובבים, אחרוני המוהיקנים של הטקסט והתוכן, המקום האחרון במדיה החברתית בה עדיין יש דגש על יצירה אמיתית ומקורית וכתיבה מהלב והתעסקות ברגשות, לעומת ים אין סופי של סלפיז חסרי תוכן, ובכל זאת בין ענקיות התקשורת שהאתר הזה עבר תחת ידן בשנים האחרונות, אף אחת לא מצאה לנכון לעודד פלטופרמה של יצירה ישראלית מקורית ואותנטית לחלוטין, אפילו לא לעודד, אלא רק להמשיך לקיים. המקום הזה הוא מיוחד שמאין כמותו, והזלזול בערכו, הוא על משקל פני הדור כפני הכלב, ורק מראה על המגמתיות בה הערכים שעליו מושתתים העולם היום הם כסף ושטחיות, That Simple, כאשר העומק והיצירה והאידאלים מאבדים את מקומם וחשיבותם הלגיטימים והראוים. זהו הפסד אמיתי ויקר, לפניה של החברה הישראלית, כפי שהיא משתקפת דרך המרחב הוירטואלי שלה. בכיה לדורות, פשוט ככה. יקח הרבה מאוד זמן לשחזר את מה שהיה כאן, אם בכלל. וכל זאת לאור העובדה שלהחזיק את המקום הזה באוויר זה זניח מבחינהה תפעולית.

בכל מקרה, אחרי מותו הסופי של האתר, ולאחר מכן תחייתו המפתיעה מהמתים, ללא כל הודעה מראש, כבר אי אפשר לסמוך על המקום הזה, שבשניה ורבע גונז חיים שלמים של יצירה, ואז מחזיר אותם לחיים אחרי שלושה שבועות, וכל זה ללא כל הסבר או התראה. בנוסף האתר נהיה מאוד איטי, וזה ממש לא במקרה, זאת יד מכוונת, לא רוצים אותנו פה. אז בקיצור, אנחנו בסוף של העסק. אני חושב על לאן להעביר את הבלוג שלי, ועדיין לא סגור על זה כי גם ככה כל היצירתיות שלי מושקעת כרגע בפוטושופ ולא במילה הכתובה.

אבל חבל. באמת חבל. הייתי רוצה להמשיך פה, כמו שהיה פעם.

בכל מקרה, אמרנו Garbage Time....

אז הפוסטים הבאים יעסקו בנושאים שוליים, זוטות, דברים זניחים ואפילו מפגרים, שאיך לומר, לא נראה לי שהייתי כותב פעם בבלוג הזה, אבל עכשיו, למי פאקינג אכפת, ומי יקרא את זה גם ככה, מי נכנס לישרא, כי גם כשנכנסים, הוא מקרטע ועושה טובה שעולה, בקיצור.....שמישהו יגאל כבר את הסוס הזה מיסוריו, איך אמר עברי לידר היקר מאוד, יותר טוב כלום מכמעט.

אז הפוסט הוא על.........

ה Spice Girl הכי אהובה עליי היא Baby Spice. אני מת עליה. היא נראית לי כזאת חמודה ואנושית ורגישה, ומתוקה ואוווווף. לא כמו ג'ינג'ר הנרקסיסטית, או ספורטי הלהטבי"ת המתלהבת, או scary, האמת היא נראית נחמדה אבל סתמית, או ויקטוריה בקהאם, עליה כבר נאמר הכל.

הכי יפה, הכי בן אדם. Emma Bunton.

אמרתי Garbage Time. מקווה ומאחל שכולנו נמצא כרית להניח עליה את הראש ולחלום את מילותינו שוב.

כשהתחלתי ללמוד פוטושופ לפני קצת יותר מחודש, זה היה כי רציתי ליצור את ההומאז׳ הזה. זה לא יצא מאסטר פיס אבל לפחות זה יצא. אני בן 39, ובשנות ה90 הייתי נער. הזרם העיקרי של המוסיקה אז היה רוק, ועל הלהקות המצליחות של שנות ה90 גדלתי, ולפיהן התעצב הטעם המוזיקאלי שלי. כל אחד מהאמנים בתמונה הזאת חבר בלהקה שיש לי לפחות דיסק אחד שלה בבית, כן הדיסקים של פעם, אני מכיר את רוב האלבומים שלהם, חלקם שמעתי אין ספור פעמים בחיי. כשקורט קוביין התאבד ב1994 הייתי בן 14, ולא באמת הבנתי מה המשמעות של זה. גם כשליין סטיילי נמצא מת בדירתו ב2002, זה לא יצר בי הדהוד מטורף, למרות שאת הכותרת בעיתון אני זוכר עד היום, וגם דיברתי על זה עם אנשים. לפני שנתיים, ב2017, כשכריס קורנל התאבד, זה כבר היכה בי קשות. חודשיים אחרי, חברו הטוב ומוכה האבל, צ׳סטר בנינגטון, לקח גם הוא את חייו. זאת היתה כבר מכה מתחת לחגורה. ב2018 נמצאה גופתה של דולוריס או׳ריודן במלון, ועל מותו של קית׳ פלינט קראתי בווינט לפני כמה חודשים.