נַפְשִׁי, יָצְאָה בְדַבְּרוֹ

כאן ועכשיו.

איך הגעתי לשבת כאן ולכתוב? שוב אינני יודעת..מה אני רוצה לומר? אינני יודעת... מה עברתי מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן? יותר מידיי.

ורק מזכירה - בכתיבה שלי כאן אני לא מדברת על מה שהיה עד עכשיו, אלא רק על העכשיו. זאת ההחלטה שקיבלתי שפתחתי את הבלוג ואיתה אני ממשיכה.

התחושה הזו שאני יכולה פשוט "לנחות" כאן.. בלי הסברים על מה מי מו כמה ולמה..היא הסיבה שאני כאן. מוזמנים להצטרף אליי.

אין אוויר.

איבדתי כל פסיק שבי. נותרתי גלמודה מתוכן. ריקה מאמונות, רצונות, שאיפות, הבנות.. ובעיקר ריקה מעצמי.

ואולי זה טוב - כי עד עכשיו הייתי מלאה (גדושה) ב"מי שחשבתי שאני" או "מי שרציתי להיות". ומסתבר - שזה כל כך מעייף, מתיש..וגם מאיים.

הבנתי למה אף פעם לא נתתי לאנשים להתקרב יותר מידיי, למה אף פעם לא יכלתי להיות עם אנשים יותר מידיי זמן, למה חברויות שלי אף פעם לא החזיקו...כי כשאני הייתי עם אנשים, בעצם עבדתי קשה, קשה מידיי..להסתיר. שיחקתי איזשהי דמות - וברגע שהקרבה הלכה והתדקה - בעטתי,פוצצתי..ברחתי! כמובן שנתתי לכך בכל מקרה את הסיבות הכי הגיוניות אבל היום אני מבינה שיש רק מקור אחד לכל הניתוקים שלי בחיים - הניתוק שלי מעצמי והפחד שלי מעצמי, ואולי יותר נכון להגיד..העדר עצמי. שמעולם לא היה..

הייתי דמות. שבתקופות מסויימות הייתה מתפתחת לכיוונים שונים אחרת, מנסה לאמץ לעצמה אורחות חיים, דמות שגדלה יחד עם השנים וההתרחשויות מסביב, דמות שהאמנתי בה ואהבתי אותה. הבעיה שאהבתי רק אותה, את ה"דמות"...את הבחורה ההיא. אבל את עצמי? תמיד שנאתי ובעיקר פחדתי מהעצמי...תיעבתי את עצמי תמיד. רק שלא יגלו מה יש מתחת לדמות - כי בעצם גם לי אין מושג מה יש מתחת, או יותר נכון האמנתי (ועדיין מאמינה) שמה שיש מתחת לדמות זה רק גועל צרוף, מירמור, רעות .. כל הדברים שלא רציתי להיות מעולם. כל הדברים שאני מתביישת בהם.

ובכל התהליך הזה שהבנתי שאין לי מושג מי אני, ושעד היום ניהלתי את עצמי ואת חיי במצב של הישרדות תמידי.

זכור לי שכשהייתי מבטאת איזשהי מחשבה כבדה או עמוקה לגבי עצמי הייתי שומעת - אבל מה חסר לך? את חמודה, חייכנית, אנרגטית, מקסימה, יפה, חכמה, טובת לב... ובפנים רק גיחחתי לעצמי במחשבה שאף אחד לא יודע איזה הצגה טובה הם רואים וכמה מבפנים אני רקובה לחלוטין. כמה המחשבות שלי לא טהורות, כמה אני אגואיסטית ואינטרסנטית...

הבעיה, שכעת עם התגלית הזאת - הדמות התפרקה לי. זהו, נחשף הסוד. וברגע שנחשף הסוד אני רואה שהדמות נעלמה לה, אני לא מוצאת אותה. אני מנסה לגייס אותה בבוקר כשאני פותחת עיינים, ולא מוצאת את המסכה. לא מוצאת את הכוחות והיכולות לשים אותה..

עירומה.

ומה בינתיים נשאר לי מתחת להציג? רק הגועל שאני מכירה...

זו התחושה הכי מאיימת בעולם. איבדתי שליטה על ה"דיגניטי" (הפירוש הוא כבוד אבל באנגלית למילה הזאת יש משמעות אחרת קצת) על מה ששמר עליי זקופה עם כל מה שקורה. נותרתי מבויישת ושפופה.. ובעיקר חסרת אונים.

ואיפשהו, עם כל הייאוש הזה - איך זה שאני כאן?? כי האמת היא, שהנשמה שלי לא התייאשה..

במוח, בלב, בנפש, ברגש, בגוף...אני בשאול תחתיות!!!  אז איך זה שאני כאן????... אני חושבת שהתשובה היא שבזמן שהחושך שלי הולך וגודל והבור שאני נמצאת בו הולך ומעמיק.. הנשמה שלי, בשבירה הזאת של הדמות, רואה את קרן האור שלה בדרך ליציאה מההסגר.

הנשמה שלי היא האמת שלי. והאמת היא שאני לא מכירה אותה, כלל. האמת היא שכל החיים שלי התעלמתי ממנה. גערתי בה רק שתשתוק. שלא תפריעה לי כי אני "עובדת" פה. לא נתתי לה מקום, תרתי משמע.

ופתאום עכשיו, בריק הגמור הזה שאני נמצאת בו, בתוך כל הטירוף חושים והשיגעון.. היא מוצאת מקום לצאת, לבצבץ.

ואני רואה אותה דוחפת את החריץ שנוצר במעטפת הקשוחה שיצרתי לה, היא מתרגשת...היא תילחם לצאת.

איך ? אין לי מושג. מתי? ממש אין לי מושג. אני רק מקווה שמהר מאוד...

אני בציירי לידה.

אני מקווה שייצא מכאן ולד שאני יאהב הכי בעולם, אדאג לו, אכבד אותו, אוקיר אותו - הולד הזה הוא העצמי. האמת שלי.

מחכה לפגוש בי ולאהוב אותי מהרגע הראשון..בדיוק כמו שאני. לעד.

תודה בורא עולם שאתה לא מוותר עליי..בינתיים אני רחוקה מאוד ממך, אני כעוסה המון, ואיבדתי אחיזה בהמון מדבריך - אני אני מחכה לחזור יותר מכל דבר אחר. כי אתה זה האמת. היום אני יודעת שברגע שאני אכיר ויאהב את עצמי - אז יהיה בי מקום להכיל אהבה יציבה גם אלייך. אהבה לאחרים. אהבה לעולם. אהבה לזיווגי משורש נשמתי, אהבה לצאצאי...

עשה אותי כלי לכל הלב הגדול הזה המיועד לי ריבנו של עולם. אני רוצה לאהוב.

 להשתמע,

לוחמת אמת.