מטחנת הטבק

כמה אפשר?

אחרי שנים של ניתוק, סוף סוף להיפתח, וכמעט מדי יום לקבל דקירה קטנה בנקודה הרכה? בנקודה הכואבת?

לא מדממים, אבל זה כואב.

ואני הרי לא אראה את הכאב שלי, זה לא אני, אני פולני טוב, יושב בשקט.

כשהלב חשוף, הוא יכול לכאוב ככ.

דקירות קטנות, עקיצות לא מורגשות, סיכה, לא סכין.

ולאט לאט, הביטחון העצמי יורד, ואתה מרגיש כמו עפר, חתיכת חרא על מדרכה.

ואתה מתחיל להאמין לזה.

עד שאתה מתפרץ, על משהו שולי כ"כ, שנהיה הקרב שלך כדי להחזיר את מה שאבד לך.

הכבודהעצמי? תחושת כוח? לא יודע מה זה.

נקרא לזה X, אבל זה היה אבוד לי, וזה עדיין אבוד לי.

רק שעכשיו אני כועס, אני כועס ומחפש משהו שאני לא יודע מהו.

השתקפות של צל, עשן תותחים שנמוג עם הקרב.

מרגיש ככ חלש, וככ חזק.

לא שמח, לא עצוב, לא כלום. עצבני.

חוזרים לתקופה הזו? חוזרים למי שהייתי פעם?

אוליי זה לטובה...