רציתי נורא לכתוב על הפעם האחרונה שבכיתי,
שאני לא זוכרת אותה כי היא הייתה כל כך מזמן.
אבל בכיתי עכשיו, אז מזל שאני פה כדי לכתוב.
זה בכי של חוסר אונים
בכי של חוסר עצמאות בעולם שתלטן
בכי של לבד
ואף אחד לא יבוא וינגב לי את הדמעות
כי אני בוכה רק כשאני לבד
במקלחת או בחדר שלי כשהוא סגור
או בנהיגה או בשירותים
המקומות היחידים שאני מאפשרת לעצמי לבכות בהם.
ואני לא בוכה עכשיו בגלל הריב הבא והולך עם אמא
או בגלל שנמאס לי שכולם מוצאים אהבה מסביבי חוץ ממני
או בגלל שאני במחזור אז כל ההורמונים והשיט
אני בוכה כי אני מרגישה חנוקה
אין לי עצמאות או חופש בשום מקום.
איזו מן מדינה אכזרית, נתת לי עצמאות מהבית כשהייתי בצבא
אבל אז החזרת אותי הביתה כש"השתחררתי".
סטודנט לא יכול להרשות לעצמו דירה
שכירות זה עולב, זה לחיות מחודש לחודש.
אני רוצה לחסוך באמת, ולקנות את הבית שלי
ובשביל זה אני מוכרת את נשמתי ואת עצמאותי להורים שלי. כאילו רק לאמא.
אבא ליברלי יותר ופחות אכפת לו.
אני בוכה כי אני רוצה להיות אדון לעצמי
לשלוט במה שקורה סביבי ולבחור בעצמי.
אני בוכה כי אני יודעת שאני לא יכולה לעשות את כל זה
כי "כל עוד את גרה בבית הזה אני מחוייבת למה שאני אומרת"
בעיקר כי ביבי שקרן דוחה ואני מאשימה את כל מי שבחר בו בבחירות האחרונות.
בגללכם אני עוד גרה עם ההורים בגיל 22
בגללכם אין לי חופש. אין לי עצמאות.
מאשימה אתכם ואת ביבי.
לא ציפיתם למסקנה כזו בסוף הסיפור נכון?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lil Noa