אז הנה אני... 

יושבת בבית קפה קטן בשדרות וושניגטון תל אביב..

אחרי יומיים שלושה ללא אוכל..

ואחרי יומיים שלושה של חוסר שינה. אבל זה רק יומיים שלושה..

אז אני יושבת שם ומספרת לו הכל.. מרשה לדמעות לזלוג.. מרשה לעצמי להגיד הכל, ללא פילטר.

מספרת לו על היומיים שלושה האחרונים, רגעי השפל, הפחד, הניצול, האימה, החושך, הלבד, החוסר ביטחון...

הרצון העז הזה שמישהו יציל אותי מעצמי! הרגשה זרה בגוף שהוא שלי.

אבל.. הוא כנראה לא יבין, הוא לא היה שם...הוא לא היה איתי ביומיים שלושה האחרונים.. 

אז אנחנו יודבים שם בבית הקפה הקטן בשדרות וושינגטון תל אביב והוא מזמין לי נודלס מוקפץ ומיץ תפוזים סחוט..

ואני משתדלת לאגור בתוכי כל מה שניתן להכיל. הריקנות השתלטה עליי.. 

משהו באמצע עוצא בעדי, רצה לשירותים להקיא את כל המעט שהצלחתי לאגור בתוכי. 

מרגישה שוב ריקה, מלוכלכלת, פגיעה.. חוזרת לשולחן, הוא מדבר בפלאפון. אני מסתכלת מבעד לחלון

ורואה אישה מבוגרת יושבת על ספסל. היא הוציאה מנה חמה והתחילה לאכול אותה בתאווה,

כאילו כל ביס הוא האחרון. ומיד קלטתי כמה זה לא מספק אותה, כמה היא משתוקקת לעוד. ואז חשבתי לעצמי, 

אולי גם היא מרגישה ריקה כלכך מבפנים שבא לה לאכור הכל בתוכה רק כדי למלא חלל ריק? 

היא יושבת שם ומתענגת על הטעם הלא מוצלח של המנה חמה, מסתכלת על התחתית הריקה של המנה ומבטה נפל..

היא הניחה את המנה על הספסל וישבה בחוסר מעש, שקעה בריקנות כזאת שכמעט והיה ניתן לחוש במגע...

הסתכלתי על הנודלס המוקפץ שלי ועל כוס מיץ התפוזים שלי והרגשתי את הבטן אוכלת את עצמה. 

הבטתי שוב באישה על הספסל המבטים שלנו נקלעו לשניה. המבט שלה בעיני העביר בי צמרמורת שלא חשתי מעולם.

היא כאילו זעקה לעזרה!

ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם היא שבעה מהמנה, היא הנידה ראשה לשלילה.

נכנסתי לבית הקפה הקטן, לקחתי את כוס מיץ התפוזים שלי ואת הנודלס המוקפץ שלי והנחתי בידיה..

היא הרימה את ראשנה המושפל כלפי מטה והסתכלה ישירות לעיני.. המבט האסיר תודה הזה מילא אותי יותר 

מהנודלס המוקפץ ומכוס מיץ התפוזים. האישה על הספסל, שכנראה שנים חיה עליו, שכנראה שנים אוכלת מנה חמה פעם ביום,

האישה הזאת שלא יצא ממנה שום דבר שאף איש ברחוב לא מכיר בה.

דווקא היא! דווקא היא יכלה להבין מה עברתי ביומיים שלושה האחרונים. ודווקא היא הצליחה למלא הריק שנוצר בי ביומיים שלושה האחרונים..

אולי יותר...... וכל הכאב כמעט והתפוגג לגמרי באותה שניה, הרגשתי את ליבי מתנקה מכל אשמה, הרגשתי אור, תקווה..

החיוך הקטן החליף את הדמעות וכל מה שנותר זה לשכוח...

לשכוח את היומיים שלושה האחרונים... אבל זה רק יומיים שלושה...

אולי יותר..